דבר המערכת

קוראים יקרים,

אני רוצה לחלוק עמכם אפיזודה קטנה אך מעוררת מחשבה שתחילתה בהתכתבות ביני ובין אשת יחסי הציבור של פסטיבל "על המים" שנערך במרינה בהרצליה. סיפורנו מתחיל במייל הבא שהמתין לי בתיבת הדואר הנכנס בבוקר שמשי אחד:

"שלום לך אורי, אני מעבירה לך תמונות לידיעה על פסטיבל על המים של מרינה הרצליה. בתמונה חפצי זר אביב, חלילנית וירטואוזית שתופיע באחד הקונצרטים של הפסטיבל במוסיקת עולם והיא גם המנהלת האומנותית של הפסטיבל. אין צורך בקרדיט צילום. ממרינה הרצליה".

הטקסט הקצר והקולע לא הטריד תחילה את מנוחתי. כמה שבועות קודם פרסמנו כתבה על פסטיבלים סביבתיים ברחבי העולם ושיערתי שזו התגלגלה לה אל ידיה של היח"צנית. רפרוף נוסף בכתוב העלה מעט את חמתי, שכן חלחלה בי ההבנה שזו אינה בוחלת באמצעים ובחרה לשווק את הפסטיבל במרינה בניחוח ירקרק אופנתי. החלטתי להשיב לגברת וניסחתי תגובה יבשה עניינית וטיפל'ה נוזפת שזו לשונה:
"מכיוון שהמרינה בהרצליה היא אחד המפגעים הסביבתיים הבולטים בארץ, אין מקום לכתבה על הפסטיבל בעיתון".

לא ששיערתי שתגובתי תהלום בתודעתה של יח"צניתנו ותגרום לה לחזור בה מקידום המפלצת הקטנה שנבנתה עבור העשירון ההרצלייני ושות', אך לתגובה שקיבלתי, לא ממש ציפיתי:

"אם זו דעתך, אני מכבדת אותה. אך כיוון שהיא כבר קיימת - המרינה וזו עובדה היא משמשת כציר תיירותי, עוזרת בקידום קשר עם תרבויות אחרות, משמשת כבית לתרבות ומזמינה את האזרחים ללא עלות כספית ועוד. גם ספינות זקוקות למקום עגינה ואני לא נכנסת לויכוח אידיאולוגי. בברכה לימים ירוקים".

מעבר לסטריליות הרעיונית המופגנת ("אני לא נכנסת לוויכוח אידאולוגי"), שהובאה במעטה די ציני של פתיחות, קבלה ואהדה, די נדהמתי מהפניה שכוונה אל מחוזות החמלה האנושית: "גם ספינות זקוקות למקום עגינה". אכן, הנזקקות היא תכונה מאפיינת של בעלי יאכטות הפאר העוגנות במרינה. הם כנראה זקוקים יותר לספינותיהם מאשר צבות הים שזקוקות לחוף כדי להטיל את ביציהן, או מחבצלות החוף העדינות, או מהמוני המתרחצים שמצטופפים מדי קיץ על רצועת חול צרה שהולכת ומצטמקת. אם לא די בכך, הוסיפה זו שמן למדורה בנסחה גבב תירוצים ככניסה חינם (להזכירכם, לצד המרינה שוכן לו קניון ענק, שכשמו כן הוא- זירת צרכנות עם נוף לים), וקידום קשרי תרבות. ולצד כל אלו, העיקר שיהיו לנו "ימים ירוקים".

הניסיון לרכב על הגל הירוק שהפך כל כך פופולארי השנה, אינו מקרי. על אף הבעיתיות שבו, הטרנד הירוק שפשט במחוזותינו הוא מבורך בעיני, גם במחיר ספיגת מנה הגונה של גרין ווש. הוא מחלץ את ארגוני הסביבה, המסוגרים משהו, מתדמית מרתיעה ומנותקת ומעלה נושאים סביבתיים אל סדר היום הציבורי. אבל אפיזודות כמו זו שלעיל מעלות את שאלת הקו הדק. מה עובר ומה לא? פסטיבל במרינה לא, אבל אירוע יום כדור הארץ בכיכר רבין, שממומן על ידי רשתות ענק כן? ההכרעה אינה פשוטה וראוי להגות בה, כדי להימנע ממצב בו האג'נדה הסביבתית תהיה לעוד אופנה חולפת בשרות תעשיית השיווק.

בהזדמנות זו אספר כי ירוק ברשת יוצא לו לאתנחתה קיצית וישוב בכוחות מחודשים לקראת הסתיו. רוב תודות לכל העוסקים במלאכת הכתיבה, ההפקה, העיצוב והחשיבה המשותפת. שיהיו ימים יפים.

אורי אטינגר

לאתר מגמה ירוקה