בג"צ אתמול החליט לבטל את מתווה הגז בכללותו. בג"צ החליט לתת למדינה שנה להגיע להסדרה אחרת שיכולה לספק את הבעיות שהעלו השופטים ואם בתומה לא יושג הסדר אחר המתווה יתבטל לגמרי.
הבעיה החמורה ביותר שהשופטים זיהו היא פסקת היציבות והיא מה שהטה את הכף לזכותנו. בנושאים כמו מחיר או יצוא בג"צ לא התערב שכן זה לא מקומו (איפה אהרון ברק!). הוא מתערב רק בנושאים חוקיים.
עם זאת בג"צ המליץ שלאור גודל הסוגיה ומספר הנושאים שהיא מכילה היה ראוי להעביר את המתווה בחקיקה (מי היה מאמין).
בנוסף אומרים השופטים שוב ושוב שבגלל העניין הציבורי הרב (זה אנחנו!) הם ראו לנכון להתערב. אחרת כלל לא בטוח.
אז מה המצב מבחינה חוקית אם המתווה נופל לגמרי?
מבחינה חוקית, והחוק כאן הוא חוק הנפט ושטר החזקה, נובל אנרג'י מחוייבת לפתח את מאגר לוויתן עד ה-27 למרץ 2018. אם לא תפתח אותו המאגר חוזר למדינה. זו בתורה יכולה להוציא אותו למכרז.
כמו כן כל עוד נובל מחזיקה בלוויתן, היא נמצאת בהסדר כובל וכל רגע יכול בין הדין להגבלים עסקיים להתחיל בהליכים נגדה. כל הרעיון של המתווה היה להגיע לצו מוסכם ולא ללכת לבין הדין.
מבחינות אחרות, נובל אנרג'י, כמו חברות אנרגיה רבות, בקריסת מערכות. המניה שלהם נופלת והדבר היחיד שמחזיק אותם בחיים הם הפראיירים הישראלים שמוכנים לשלם מחיר של 6 דולר שרוב העולם משלמים הרבה פחות (2-3).
הם הרבה יותר בלחץ מאתנו. אני מבטיח לכם. הם לא יתנו למתווה ליפול בלי שיהיה אחד חלופי.
אז מה נובל רוצה בעצם?
1. לשמור על המחירים הגבוהים בתמר.
2. לא לפתח את לוויתן עכשיו. אך לשמור את האפשרות לפתח מתי שתרצה (נניח אם מחירי הגז בעולם יעלו).
3. לקבל פתור מהסדר כובל – שזו עברה פלילית.
4. יציבות (את זה כולם רוצים).
המתווה הקודם השיג את הכל. הוא בעצם היה ויתור של הריבונות הישראלית על משאבי הטבע והפקדה שלהם אצל נובל. חברה אמריקאית בקריסה.
הרעיון שהמתווה היה מביא לפיתוח לוויתן מופרך. הוא היה מופרך שהוא נכתב והוא עוד יותר מופרך אחרי שמחירי האנרגיה בעולם נחתכו ב-80% ומצריים גילתה מאגר גז ענקי.
אז מה אנחנו רוצים?
1. ביטחון אנרגטי בדמות כמה מאגרים מחוברים לחוף ופועלים, קרי פיתוח לוויתן.
2. מחירי אנרגיה סבירים.
3. הסבה משימוש בפחם ונפט מזהם לשימוש בגז נקי יותר.
4. שקיפות, שיתוף ציבור והליך דמוקרטי תקין.
בג"צ נתן למדינה שנה להביא מתווה אחר. אז מה קורה בשנה הקרובה?
המדינה יכולה להמשיך בכיוון שהיא הלכה בו עד כה.
קרי, להכנס עוד פעם למשא ומתן חשאי שאנחנו לא נדע ממנו ולא לשתף את הכנסת או הציבור, ולהמשיך בגישה של "נתן לנובל מה שהם ירצו, ואולי הם יסכימו בכל זאת לפתח".
באין פסקת יציבות, הממשלה יכולה להגיע לשלל התחייבויות אחריות שיהיו מאוד קשות כמו הקלות מס רציניות, ערבויות ממשלה להשקעה או לחוזים, התחייבויות אחרות פחות דרקוניות לא לפקח על מחיר הגז (זה מה שהם רוצים בעצם) ואולי אפילו הסכמי BOT לפיתוח. כל אלו מוסיפים פשע על חטא.
לחילופין, אפשר לנסות דרך אחרת.
להכנס לתהליך של בניית מתווה אחר בשיתוף הציבור ובשקיפות. כזה שיביא ליציבות שלא מבוססת על כיפוף ידיים אלא על שותפות אינטרסים.
להליף דיסקט וללכת למתווה שבונה את פיתוח לוויתן על הביקושים של המשק המקומי, ולא בונה אותו על ספקולציות יצוא, ועל בסיס הריבונות של ישראל על משאבי הטבע שלה.
בימים הקרובים נעלה הצעות למתווים חלופיים אבל הנה סקיצה של אחד:
1. פיקוח על המחירים לרמה של 3$ ליחידת אנרגיה.
2. עצירה של היצוא (לפחות עד חיבור לוויתן לחוף).
3. הגדלה של הביקושים המקומיים ע"י המרת התחבורה, התעשייה וחלקים מיצור החשמל לגז. ביקושים אלו יחליפו את ספקולציות היצוא.
4. יצירת מנגנון של קונה מרכזי יחיד בו המדינה קונה במרוכז גז ויכולה להתחייב לחוזים ארוכי טווח. זה יתן יציבות אמיתית. כמקובל בהולנד (Gasterra) או מצריים (EGAS).
5. כניסה של המדינה כשותפה בכ-20-25% ממאגר לוויתן, כמקובל בהולנד (EBN) או בנורווגיה (Petoro). זה יפתור את בעית המימון. זה יכניס שותף בעל דירוג אשראי גבוה, יפתור את בעית ההסדר הכובל, יקטין את נטל המימון על נובל המתפרקת ויגדיל את הכנסות המדינה מהגז.
באמת שאפשר אחרת. מבטיחים.