יש חלופה למצב: קידום תוכניות בנייה קרוב למרכזי הערים ותכנון שכונות עם תשתיות עירוניות בסיסיות
שנה אזרחית חדשה, או ימי חג כמו יום המשפחה, מספקים תמיד סיבות למסיבה. אבל עבורי, כבחורה בת 25 שנהנית לציין את האירועים האלה, הם גם ימים של תהיות ומחשבות על העתיד – ועל המשפחה שתהיה לי.
הנושא הזה מטריד לאחרונה את רוב חברי. בני גילי מבינים שכספי השכירות שהם משלמים כיום היו יכולים בקלות להיות מושקעים בעתיד הלא רחוק במשכנתא, אם רק היו זוכים להיוולד דור אחד קודם, בדור של הוריהם. התמונה שהייתי מציירת כילדה ביום המשפחה – מחזיקה ידיים עם הורי ליד ביתנו שבמטולה, ולצדנו בגינה עומד הכלב המשפחתי – היא עבורי רק תמונה על נייר. אני עוד מעזה לחלום עליה, אבל ספק אם ילדי יעזו אפילו לחלום.
לכאורה התכנון המשפחתי השקול עבור רוב בני גילי הוא קודם כל לקנות בית ולהגיע ליציבות כלכלית עבור הילדים העתידיים שלנו. אך אז אנו ניגשים אל מדור הנדל"ן ומתחילים לחפש. להפתעתנו ולצערנו, אנו מגלים שקניית בית תעלה לנו לא פחות מכ–150 משכורות, שלמעשה דורשות 12 שנים של עבדות. אז נניח שעבדנו, וקנינו את בית החלומות שלנו בזיעת אפינו – אז מתברר לנו עוד ביום המעבר שלבית לא מחוברת תשתית מוסדרת של ביוב; או שעקב תכנון חסר של מערכת הכבישים, זמן ההגעה של הילד לגן התארך לשעה בכל בוקר, והעמידה בפקק נהפכה להיות דרך חיינו.
בחסות "משבר הדיור" ו"הדאגה לזוגות הצעירים", ממשלת ישראל מאשרת המון תוכניות בנייה. אבל האישור הזה גם הוא רק על הנייר. כשתוכניות אלה עומדות במבחן המציאות, אנו מבינים שיעבור עוד המון זמן עד שהחלום המשפחתי שלנו יתממש. נכון אמנם שבונים המון יחידות דיור, אך אלה לא תמיד מחוברות לתשתיות בסיסיות של ביוב, מים או חשמל.
המטרה לבנות כמה שיותר יחידות דיור בכמה שפחות זמן, מביאה לכך שתוכניות הבנייה לא תמיד מתבססות על תוכניות האב של הרשות המקומית. הדבר יוצר מציאות לא הגיונית, שכוללת עמידה בפקקים למשך שעה־שעתיים בכל בוקר וערב בדרך לעבודה וממנה; מחסור בגני ילדים ובבתי ספר הסמוכים למקום המגורים, שגורם להורים לרשום את ילדיהם למוסדות חינוך רחוקים מהבית; ומחסור בתחבורה ציבורית הולמת, שנובע מכך שהשכונות החדשות מוקמות רחוק ממרכזי הערים, כך שלחברות התחבורה הציבורית לא משתלם כלכלית להפעיל קו אוטובוס עם מסלול נסיעה ארוך כל כך ונוסעים מעטים כל כך.
השכונות החדשות שנבנות משעבדות אותנו לרכב הפרטי. מסוכן לילדים שלנו להסתובב בשכונה, כי מאז שעברנו אליה התחושה היא שאנו גרים באתר בנייה, והבית החלומי ששילמנו עליו ממיטב כספנו עולה לנו הרבה יותר משחישבנו. זאת יציבות כלכלית עבור ילדינו העתידיים? לא נראה לי.
למזלנו הגדול – יש חלופה: קידום תוכניות בנייה קרוב למרכזי הערים, קידום השימוש בתחבורה ציבורית ותכנון שכונות עם תשתיות עירוניות בסיסיות. למה זה יותר כדאי לנו? כי זה זול יותר, כי זה פותר בעיות גם בטווח הארוך וכי זה מגשים את חלום המשפחה האידיאלי.
חבורת צעירים בארגון מגמה ירוקה פתחה השנה בקמפיין תכנון, שנאבק כדי להגשים את החלופה הזאת בדיוק. הם פועלים כלובי, עורכים הפגנות, מחתימים עצומות ומנסים להפוך את המחאה של קיץ 2011 לתוכנית מעשית שתוציא אותנו מהבוץ. הם לבדם לא יצליחו להשיג את המטרה – אך אם המאבק שלהם יהפוך לנחלת הכלל, ומלבד השמעת קולות טרוניה יצטרפו לשורות הארגון צעירים ומבוגרים שייאבקו יחד על הזכות הבסיסית שלנו לבית, נצליח להפעיל לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות.
כך אולי נפיח רוח חיים בציור ההוא שלי מהגן, ונאפשר לכולם להפוך את המושג "דיור בר השגה", שמלווה אותנו כבר יותר מדי שנים, לבתים אמיתיים, מלאים במשפחות שמחות, שמצליחים לחיות באמת – ולא רק לגמור את החודש.
הכותבת היא סטודנטית לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית ומנהלת המאבק לשיתוף הציבור במערכת התכנון, ארגון מגמה ירוקה