התייחסות מגמה ירוקה למתווה הגז, מוגש למשרד האנרגיה

אזרחים עוצרים את שוד הגז - דורשים גז זול ופירוק המונופול

*לנוחיותכם גם כקובץ pdf: מגמה ירוקה – התיחסות למתווה

בדצמבר 2014 התכנס צוות קנדל, במטרה לדון בסוגית המונופול בענף הגז הטבעי ובסוגיית המחיר, להבטיח פיתוח מהיר של המאגרים וליצור וודאות רגולטורית. הצוות ניהל 51 פגישות חסויות, ברובן נכחו חברות הגז, ללא שיתוף הממשלה, המחוקקים או ארגוני הציבור. לא נערכו פרוטוקולים מסודרים לישיבות הועדה, וסיכומי הישיבות ואף המתווה עצמו פורסמו רק לאחר לחץ ציבורי רב ומראים כרוניקה של כישלון ידוע מראש אשר בסופה נותרנו עם מתווה שלא משיג את המטרות אותן יצא להשיג. זאת ועוד, המתווה מציג ויתורים חוזרים ונשנים לחברות הגז בתחום המחיר, הביטחון האנרגטי, היתירות וגרוע מכל ויתור על ריבונותה של מדינת ישראל בתחום הגז הטבעי למשך 10 שנים.

אנו דוחים מתווה זה מכל וכל! המתווה שנכתב בהליך חסר שקיפות וללא שיתוף הציבור נולד בחטא וסופו בחטא. אנו מוחים גם על המתכונת שנבחרה לקבלת התייחסויות הציבור שממשיכה את אותו הקו של הדרת הציבור מהדיון בהחלטה הכלכלית החשובה ביותר שעומדת על סדר היום ותשפיע על עתיד המדינה לדורות קדימה: לציבור ניתנו שלושה שבועות בלבד להגשת התייחסויות בדיעבד, עם אפשרות להגיע לשימוע פרונטלי בהתראה של יום מראש בלבד. ההשוואה לזמן הרב שהוקדש לנציגי חברות הגז להביע את עמדותיהם מחזקת את טענתנו על הליך לא תקין ואת חוסר הלגיטימיות של המתווה.

עם זאת, למען הציבור אשר נדחק לחלוטין משולחן הדיונים, ולמען ייצוג האינטרס הציבורי שנדמה כי נשכח מליבם של מקבלי ההחלטות בבואם לגבש את המתווה ההרסני למדינת ישראל, בחרנו להגיש את התייחסותנו למרות המחאה על הפלטפורמה שניתנה לכך, להשמיע את קול הציבור, ולפרט את התנגדויותינו למתווה ואת הנימוקים.

המתווה מעקר את הדמוקרטיה הישראלית – תחת סעיף ה"יציבות" ניתנה התחייבות לחברות הגז לפיה הממשלה והכנסת לא יתערבו במשק הגז ולא יעשו בו שינויים למשך 10 שנים. באמתלה של יציבות רגולטורית, המדינה מפקירה נכס לאומי אסטרטגי לידי חברות פרטיות ומאשרת להן לעשות ככל העולה על רוחן בעתיד ללא כל התערבות מצד הממשלה או הכנסת וללא אפשרות לביקורת ציבורית.
אנו רואים בסעיף זה חוסר אחריות לאומית, וויתור של המדינה על כוחה וריבונותה.
עם אישור המתווה אין כל ערבון לכך שטובתם של האזרחים תישמר, ואמונה כי טובת אזרחי ישראל היא האינטרס שניצב אל מול עיניהן של חברות פרטיות (ביניהן תאגיד אמריקאי) היא נאיבית במקרה הטוב.
בשל העובדה כי המתווה לא מציין סנקציות ממשיות בהן המדינה תוכל לנקוט במידה וחברות הגז לא יעמדו בהתחייבויותיהן, ולא מתייחס למצבים רבים שעלולים להתרחש (כפי שיפורט בהמשך), חוסר היכולת של המדינה להתערב הוא מסוכן ומקומם.

סעיף זה מהווה התגשמות של כל האזהרות החוזרות ונשנות על הסכנה הממשית להתערערות הדמוקרטיה שקיום מונופול פרטי שמרכז בידיו כח כה רב מהווה. התחייבות המדינה להתנגד להצעות חוק פרטיות ולשינויי חקיקה בתחום הנה בלתי דמוקרטית בעליל ומהווה תקדים מסוכן.

המתווה משלים עם קיומו של מונופול ללא תחרות וללא פיקוחעם הפעלת סעיף 52 ועקיפת הממונה על ההגבלים העסקיים, המדינה מוותרת על כל תביעותיה לכך שקיים הסדר כובל בענף, ולמעשה מכשירה מצב לא חוקי – מבנה בעלות אשר על פי החוק במדינת ישראל הוא הסדר כובל אשר לא יוביל לתחרות בענף. למרות זאת, המדינה לא מטילה פיקוח אמיתי על המחירים (כפי שיפורט בהמשך) ובכך למעשה משלימה עם קיומו של מונופול לא מפוקח.

יש להדגיש כי מכירת חלקה של חברת ״דלק״ במאגר תמר איננה צעד שיביא לפירוק המונופול. המכירה ע"פ המתווה תיעשה בעוד 6 שנים לאחר שרוב הגז במאגר ימכר (וביתר שאת לאור היצוא מתמר לפני חיבור לוויתן – בהמשך) בעוד שדלק שומרת על חלקה בלוויתן. בנוסף, המכירה של מאגר תמר כל עוד המחירים גבוהים ולא מפוקחים תביא רווח עצום, ולמעשה תקבע את המחירים הגבוהים בענף לשנים. המכירה שתעשה תחת התנאים והמחיר הקיימים היום מחסלת אפקטיבית את האפשרות לפיקוח מחירים.

גם השינויים שתבצע חברת "נובל אנרג'י" לא יביאו לפירוק המונופול או יביאו תחרות לענף. דילול אחזקות נובל אנרג'י בתמר מ-36% ל-25% יעשה תוך 6 שנים ולכן גם הוא לא יביא לשינוי משמעותי בענף. דילול האחזקות ואיבוד זכות הוטו על חוזי המכירה אינם צעדים משמעותיים מספיק שיאתגרו את כח אחיזתה במאגרים מכיוון שהיא החברה המפעילה היחידה, מעמד המעניק לה כח רב לבצע את כל ההחלטות בענף. לא תיווצר תחרות מכיוון שלנובל אנרג'י בעלות צולבת בתמר ובלוויתן ולכן היא לא יכולה להתחרות בעצמה. רק רגולציה מחמירה או הכנסת מפעיל נוסף בסדר גודל משמעותי יכולה להיות רלוונטית באמת בהקשר זה.

כאן המקום לציין כי ענף הגז הישראלי הינו ריכוזי מטבעו. בענף מפעיל יחיד (נובל אנרג'י), רק שני מאגרים גדולים (תמר ולוויתן), צינור הובלה יחיד וקונה מרכזי יחיד (חברת החשמל). חוזים במשק זה נחתמים לעשרות שנים  ולא ייתכן מודל של שוק דינמי במשק מסוג זה ולכן לא תיווצר תחרות גם אם ייכנס משווק נוסף, ולא תושג ירידה במחירי הגז באופן זה. כל הטוען אחרת זורה חול בעיני הציבור ונציגיו.

המתווה שומר את ההסדר הכובל בלוויתן על כנו ללא שום שינוי מבני ועם התחייבות שלא יהיה כזה ב-10 השנים הקרובות, ולא מטפל במונופול בענף. אין שיווק בנפרד ואין מפעיל נוסף במאגר לוויתן.

המתווה מקבע מחיר מונופוליסטי – המחיר הנוכחי נקבע בשוק עם מונופול – על כך אין עוררין. המתווה מקבע את המחיר המונופוליסטי ובשילוב עם מנגנון ההצמדה, מבטיח שהוא רק יעלה משנה לשנה.
קביעת מחיר הבסיס במתווה לא מתייחסת לחוזים קיימים, כלומר, המחיר הגבוה לחברת החשמל, הלקוח המשמעותי ביותר של המונופול, יישאר בעינו. גם ההצמדה של המחיר עבור חברת החשמל למדד המחירים לצרכן האמריקאי, מדד בעייתי שכל מטרתו היא להבטיח עליית מחירים מתמדת – תישאר ללא שינוי.

באשר לחוזים עתידיים קובע המתווה שיטה מגוחכת לא פחות ל"פיקוח" על המחירים: מחיר בסיס שהוא ממוצע החוזים הקיימים במשק – 5.69$ ליחידת חום ע"פ דו"חות החברות ובניגוד לטענתן בפגישות עם צוות קנדל. כלומר, הנצחת המחיר המונופוליסטי שמשקף תשואה לא פרופורציונלית. בקביעת מחיר בסיס ברור שהמחיר ידבק לתקרה העליונה, ושהחברות לא יציעו מחיר נמוך יותר. כך המתווה מנציח את המחיר הגבוה. המדד אליו יוצמד המחיר לא נקבע במתווה אלא יקבע במשא ומתן בין חברות הגז לבין הצרכן, יחסי כוחות בהם ברור שהמונופול הוא הדומיננטי, כפי שהיה עד היום. לאחר שהמתווה מנציח את המונופול, ובלא התערבות רגולטור וקביעת תקנות כלשהן, ימשיך המונופול לקבוע מדדים להצמדה שישרתו את מיקסום

הרווחים שלו בלבד תוך עושק צרכני הגז. המתווה שאמור היה לפתור את ההצמדה הבעייתית, מביא פתרון תמוה ומפקיר לידי המונופול את נושא ההצמדה.
גם הסדרת המחיר הבעייתית המוצעת תקפה רק לתקופת המעבר עד דילול האחזקות של דלק ונובל אנרג'י במאגר תמר ומכירת כריש ותנין. לאחר מכירת חלק מהחזקות, אין כל הגבלה על המחיר, וכך ייתכן שהמחירים שיקבעו בתקופה שאחרי שש השנים, וכך גם המחיר בלוויתן לאחר שיפותח – יהיו אף גבוהים יותר. בניגוד להצעת פרופ' גילה לפיה אם ייחתם חוזה ייצוא במחיר זול מהמחיר למשק הישראלי, החברות יהיו מחויבות להציע לצרכנים הישראלים את אותו מחיר – על פי המתווה הנוכחי החברות יהיו ״רשאיות״ להציע את מחיר הייצוא הנמוך יותר, למרות שכל בר דעת מבין שאם הן אינן מחויבות לעשות זאת, אין סיבה שזה יקרה.

בעוד שמחירי הגז בעולם הולכים ויורדים, בשל ההצמדה הבעייתית, המחירים בארץ רק ילכו ויעלו והפער בין ישראל לעולם רק יגדל. ניתן להסיק כיצד המחירים יטפסו לפי הדו"חות הבורסאיים של החברות שחוזים את המחירים העתידיים כפי שניתן לראות בגרף הבא:

1

*הנתונים בגרף זה לקוחים מהדו״ח התקופתי של חברת דלק קידוחים לשנת 2014.

המתווה משרת לחלוטין את האינטרס של המונופול בסוגיית המחיר, במקום להטיל פיקוח מחירים אמיתי והוגן שיכול להוביל להוזלה מיידית של הגז ועדיין לספק רווח יפה לחברות. בעוד שהיום התשואה של חברות הגז עומדת על כ-23% לכל הפחות, פיקוח אפקטיבי יבטיח מחיר תחרותי שמספק תשואה מקובלת בעולם (9-11%) תוך שמירה על האינטרס הציבורי. מחיר מקסימום של 3$ ליחידת אנרגיה משקף רווח גבוה מהמקובל בעולם, תשואה של כ-17%.

 ייצוא הגז – סכנה לביטחון האנרגטי – המתווה מתעלם מרבות מהמסקנות שגובשו בוועדת צמח.
ראשית עומדת ההחלטה לשנות את שיטת חישוב כמות הגז בישראל ל-2p  ו-2c  במצטבר, חישוב בוודאות נמוכה יותר שיניב מספר גבוה יותר של גז חזוי במאגר וכמויות גדולות יותר המותרות ליצוא. שנית, המתווה מעוות את החלטת ועדת צמח הקובעת שיש לשמור על כמות מדודה של 540 BCM לשימוש המשק המקומי ומשנה את החישוב לכמות באחוזים מתוך כל מאגר. תיתכן גם קריסה אפשרית של המאגרים לקראת סוף חיי המאגר כפי שקרה במאגר ים-תטיס, ומכאן שהחלטה זו בעייתית ומסוכנת בהקשר של ייצוא, זהו הימור על כמות הגז שיוותר לצרכי המשק הישראלי לשנים רבות.

החלטה נוספת בניגוד לוועדת צמח היא האפשרות לייצא ממאגר תמר ללא חיוב החברות לפתח קודם את מאגר לוויתן. בכך המתווה מסיר את השמירה על הביטחון האנרגטי של ישראל וסולל את הדרך ליבוש מהיא של מאגר תמר לפני חיבור לוויתן לחוף.

הטיעון הביטחוני בדבר עידוד ייצוא מהיר למצרים הוא מס שפתיים המשרת את האינטרס של חברות הגז. הן מנצלות את התלות של מצרים בייבוא בשנים הקרובות על מנת לעמוד בחוזי הייצוא אליהם התחייבו המצרים, לפני שיפתחו את מאגרי הגז הנותרים שלהן ולא יזדקקו עוד לייבוא זה. מטרתו היחידה היא רווחים מהירים על חשבון הביטחון האנרגטי של אזרחי ישראל. בפועל מדובר למעשה בייצוא לאירופה דרך מתקני ההנזלה שבמצרים ולא יפעל כלל לקידום שיתוף הפעולה בין העמים. באופן אירוני, המתווה מעמיד את ישראל תחת אותה סכנה "להפוך למצרים", בשל התחייבות המדינה לכמויות יצוא בהסתמך על חישוב פחות ודאי של הכמויות שיישארו למשק המקומי. היתרון האסטרטגי-מדיני החשוב של הגז הוא בהסתמכות העצמאית על שימוש מקומי. כך, באמתלה של שמירה על ביטחון ישראל המתווה למעשה מסכן את ביטחון ישראל ע"י עיקור חסמי היצוא שעלול לרוקן את מאגרי הגז של ישראל ולהפקיר את הביטחון האנרגטי שלנו בידי מדינות עויינות המחזיקות בעתודות הגז הגדולות בעולם.

לאור בעיית היתירות (שתפורט מיד) וכן בשל הערכות של בעיות אספקת גז טבעי לתעשייה בשנתיים הקרובות (כיום בזמני שימוש שיא, ישנן בעיות באספקת הגז הטבעי) אנו רואים בפתיחת האפשרות לייצוא ממאגר תמר סכנה ליתירות ולביטחון האנרגטי (עיקרון האספקה הרציפה) של מדינת ישראל.

בנוסף, המיסוי על הייצוא לא הוסדר מעולם, לא בוועדת צמח, לא בוועדת ששינסקי ולא במתווה הנוכחי. מכיוון שאושרו כמויות ייצוא גדולות, ובשל סעיף היציבות שמונע שינויים בענף בעתיד – החלל הזה עלול לגרום להפסדים כבדים למשק הישראלי, שיכול היה ליהנות מרווחי המיסים.

המתווה לא מבטיח יתירות צנרת ההובלה upstream)) – סכנה לביטחון האנרגטי – ישנן שתי סוגיות הנוגעות ליתירות המאגרים:

  1. יתירות ביטחונית – סוגיית הצינור מהמאגר לחוף. למאגר תמר ישנן 5 בארות שונות שהגז מהן נשאב למתקן הממוקם כ-90 קילומטר ממערב לחיפה. ממתקן זה מחברים שני צינורות לאסדת תמר, וממנה צינור ישיר לתחנת הקבלה באשדוד. הצינור הנוסף המתואר במתווה יהווה גיבוי לצינור היחיד מאסדת תמר למתקן באשדוד, ויתחבר לחוף בתחנת הקבלה באשקלון (התחנה ששימשה את הצינור המצרי עד 2012).

בשטר החזקה וע״פ החלטת הממשלה 442 משנת 2013, החברות מחויבות להניח צינור נוסף מאסדת תמר לחוף ללא תשלום של המדינה והמדינה רשאית להפקיע מידיהן את שטר החזקה במידה ולא יעמדו בהתחייבות. במתווה המדינה מוותרת על הסנקציה ואף מוותרת על דרישתה לצינור נוסף והופכת אותה להמלצה בלבד. לא קיימות הנחיות למקרה של פגיעה בצינור הקיים, כמו במלחמה למשל – מקרה בו אספקת הגז למשק תיעצר לחלוטין וייגרם נזק כלכלי (חישוב בהמשך) וסביבתי עצום. כך, המדינה מזניחה את הביטחון האנרגטי של אזרחיה ומשאירה את היתירות בצינור היחיד המוביל את הגז לחוף כסוגיה פתוחה ולא מטופלת.

המדינה קיבלה את עמדה החברות שפיתוח לוויתן הוא פתרון היתירות הטוב יותר, אך אין שום התייחסות למקרים שעלולים לקרות עד פיתוח לוויתן (שנדחה ל-2019) או למצב בו פיתוח לוויתן יתעכב (גם במקרה זה המדינה לא קבעה סנקציה כלשהי).

  1. יתירות בקיבולת – סוגיית הצינור השלישי, מהמתקן לאסדה. מבחינת קיבולת, כיום שני חלקי המערכת יכולים להעביר עד BCM פרויקט המדחסים יגדיל את הכמות במקטע השני (מהאסדה לחוף) ל- BCM 15. הצפי הוא שעד 2018 ישראל תצרוך יותר מעבר לקיבולת הזמינה כעת בצינורות מהמתקן שמול חיפה לאסדת תמר כך שיווצר צוואר בקבוק בהולכה במקטע זה. עד לאחרונה גם הצינור היחיד לאשדוד היה מוגבל אך החברות התקינו מדחסים שאיפשרו יתירות בקיבולת. כבר היום בזמני שיא המשק צורך יותר גז מבשגרה ויש בעיית קיבולות ולכן חייבים להקים בהקדם צינור שלישי מהמתקן לאסדה.

בועדת ששינסקי נקבע כי רק השקעה שמשמשת את המשק הישראלי תוכר כחלק מההשקעה שיש להחזיר לפני תשלום מס ששינסקי. לפי המתווה חצי מעלות ההשקעה בהנחת הצינור השלישי תהיה מוכרת כעלות הקמה מאחר והוא משמש גם לייצוא; אך בפועל חלוקה זו פסולה מפני שכמויות גדולות יותר של גז שיועברו בו מיועדות לייצוא ולא למשק המקומי.

*סוגיית האחסון – סוגיה נוספת שהמתווה לא מסדיר ולא בוחן היא סוגיית אחסון הגז במאגר ים-תטיס. המתווה הנחתם מול המונופול משאיר חלל ריק גם בעניין זה.

המתווה מפקיר את פיתוח לוויתן – בניגוד לרטוריקה של מצדדי המתווה, המתווה לא מבטיח פיתוח מהיר של מאגר לוויתן, ואף עושה את ההפך. המתווה דוחה את פיתוח לוויתן ולא מספק שום ערבונות או סנקציות למקרה בו לא יפותח. האישור לייצא מתמר לפני חיבור לוויתן מסיר את התמריץ הכלכלי לפיתוח לוויתן ועלול לדחות אותו לשנים רבות. בעוד שע"פ שטר החזקה, החברות התחייבו לפתח את המאגר עד סוף 2018 או שלמדינה הייתה עילה להפקיע מידיהם את הרישיון – המדינה שוב בוחרת להתכופף מול חברות הגז, לוותר על הכח שלה, ולהעניק דחייה של מועד פיתוח לוויתן לסוף יולי 2019. הפעם, במידה והחברות שוב לא יפתחו את המאגר, לא מופיע שום אזכור לסנקציות מצד המדינה. ובשל סעיף היציבות, למעשה לא תהיה למדינה שום אפשרות תגובה לדחייה כזו. יש לציין כי דחיית מועדי ההפקה ע״י המדינה חוזרת ונשנית לאורך כל היסטוריית הגז.

כריש ותנין לא יביאו תחרות או יספקו את צרכי המשק ההתייחסות לכריש ותנין כמאגרים שיכולים להביא תחרות לענף שגויה. מדובר במאגרים עם כמויות גז קטנות בהרבה מתמר ולוויתן, אשר יהיו יקרים

 יותר לפיתוח ביחס לרווח מהן. יש סיכוי סביר שמסיבה זו על השחקן החדש יהיה למכור את הגז במחיר גבוה כדי להצדיק את ההשקעה. כמו כן, העברת מכסת הייצוא של כריש ותנין ללוויתן והמכסה של השוק המקומי בלוויתן לכריש ותנין היא עוד אחד מצעדים רבים שמטרתם לאפשר ייצוא מהמאגרים הגדולים, בעוד שכריש ותנין לא יכולים לספק את צרכי המשק המקומי לטווח של למעלה ממספר שנים מועטות ואין ודאות גבוהה לגבי כמויות הגז שבהם. מלבד היות המאגרים קטנים מדי בשביל להוות תחרות אמיתית לתמר ולוויתן, הם יהיו תלויים בשיתוף הפעולה של המונופול הקיים בשביל להתקיים.

המתווה לא מסדיר את מעמד תמר SW – תמר SW הוא מאגר קטן נוסף שנמצא על הגבול בין החזקות תמר וערן – אשר נמצא בחזקת המדינה. כיום המאגר לא מפותח וגודלו מוערך בכ- CMB 30– סדר גודל של מאגרי כריש ותנין. עקב הגודל הזהה, נשאלת השאלה מדוע המתווה הנוכחי לא מגיע למסקנות ממשיות לגביו ולא מסדיר את מגבלות הייצוא עליו. השארת מעמדו של מאגר שיכול לספק את צרכי המשק למספר שנים מעורפל היא צעד חסר אחריות שמשרת את אינטרס החברות שמעוניינות לתבוע עליו בעלות. גם כאן, סעיף היציבות משאיר את הסוגיה פרוצה למשך 10 שנים.

המתווה לא דואג לחיבור מפעלים לתשתית הגז – במתווה אין שום אזכור לסוגיית חיבור המפעלים לגז הטבעי, לזירוז הבירוקרטיה בנושא או למחיר אותו ישלמו המפעלים. סוגיה קריטית נוספת לכלכלה ולחברה הישראלית, שבניהול נכון יכלה לתרום רבות למשק הישראלי אשר נשארת פרוצה ולא מוסדרת.

המתווה לא שומר על הים והסביבה – מתווה הגז הנוכחי אינו עונה כלל הצרכים הסביבתיים של מדינת ישראל ומתעלם מן הסכנות הכרוכות בהפקה של גז בים עמוק. המתווה אינו מסדיר את הסטטוס החוקי של המאגרים ביחס לחוק הישראלי, וחסרים בו הערכות לעלויות הכלכליות הכבדות שיהיו בעת אסון קטסטרופלי כמו דליפות וזיהומים משמעותיים. נעדרים במתווה הגז תיאור החלופות והכלים להתמודדות עם סכנה זו, אשר בצידה איומים גיאו-אסטרטגיים מתוקף התחייבות ישראל לאמנות בינ"ל ובמסגרת הסכמי השלום. בסעיפי היציבות הרגולטורית מטיל המתווה ״מום" ביכולתו של המחוקק הישראלי לפעול על מנת לתקן לקונות משפטיות אלו, ומנציח את המצב הקיים תוך שהוא מותיר את ישראל חשופה לתביעות מתוקף הדין הבינ”ל ולסנקציות כלכליות, זאת מבלי שהוסדר מעמדן של חברות הגז בנושא.

המתווה אינו מגדיר אירועים סביבתיים חריגים ו/או כוח עליון ואינו מגדיר למי האחריות לתפעול, אופן הפיצוי ושיקום הסביבה במקרה של קטסטרופה. אין בו הסדרה של סוגיות סביבתיות באשר לטיפול בגז הטבעי ומוצריו על אדמת ישראל, בעוד שראוי שבמסגרת המתווה יוסדרו החלופות לזיקוק ושימוש במוצרי הגז מסוג קונדונסייט, על מנת למנוע סיכון סביבתי ובריאותי. המתווה אינו לוקח בחשבון את הביקושים של גז טבעי כחומר גלם לטובת תעשייה ישראלית כחול לבן, דוגמת תעשיית תחליפי דלקים לרכבים, וזאת בהתאם להמלצות מנהלת תחליפי הנפט במשרד רוה"מ. אין התייחסות לסכנה לקריסת המאגר בשאיבה מהירה של גז – כפי שהתרחשה במאגר ים-תטיס – קריסה כזו בתמר משמעה מחיר כלכלי כבד וסכנה לביטחון האנרגטי של ישראל. המתווה אינו מסדיר או מגדיר כלל את סוגיית קצב השאיבה ואף מאפשר ייצוא מן המאגר, דבר המהווה, לראייתנו, עבור חברות הגז מוטיבציה שיש בצדה סכנה לשאיבה מהירה מידי מהמאגר.

חוסר התכנון במתווה עלול להוביל להפסד של 4 מיליארד דולר בשנה למשק הישראלי ישנם תרחישים רבים שעשויים להוביל לאי-שימוש בגז הטבעי הישראלי: יצוא מהיר מדי של גז מתמר; בעיות אספקה מן המאגר למשק הישראלי לפני חיבור מאגר נוסף לחוף; קריסה של המאגר עקב שאיבה מהירה מדי ו/או פיצוץ בצינור היחיד שמחבר את תמר לחוף בשל פעולת טרור או טעות אנוש – כל אלה יובילו לצורך לייבא גז נוזלי. העלות של יבוא גז נוזלי (LNG) היא כ-18 דולר ליחידת אנרגיה (mmbtu). תחת המחירים הנוכחיים (של כ-6 דולר ל-mmbtu) מדובר בהוצאה עודפת של 12 דולר לכל יחידת אנרגיה שאנו לא צורכים בגז טבעי ישראלי. בשנת 2016 המשק הישראלי יצרוך כ-10  BCM שהינם כ-346,000,000 mmbtu. הכפלת כמות זו ב-12$ נותנת את ההפסד שיגרם למשק בשנה תחת אחד התרחישים המצוינים:

כלומר, הפסד של 4 מיליארד דולר למשק בשנה אחת בשל אי שימוש בגז טבעי במשק המקומי. מחיר זה אינו כולל את עלויות תיקון התקלה במקרה של קריסת המאגר או פיצוי כלשהו לנזק שנגרם למשק. למעשה תחת חישוב זה, ולפי ההנחה שלא יתגלה בשנים הקרובות מקור אנרגיה חדש וזול יותר מהגז הטבעי, ניתן למדוד את הנזק הכלכלי שיגרם למשק מיצוא הגז. זאת ע"י חישוב של עלות האנרגיה האלטרנטיבית והפחתה ממנה של הכסף שיכנס למדינה במיסים על היצוא. המספר הרלוונטי כאן הינו הפסד של כ- 500 מיליארד שקלים מיצוא של כל הכמות המותרת.

לאור האמור לעיל שוב נדגיש, כי בשל דרך הפעולה לגיבוש המתווה, ובשל מסקנותיו ההרסניות בכל הסוגיות והתחומים – איננו מקבלים את המתווה. נדרש מתווה גז חדש מטעם הציבור. לא נקבל תיקונים במתווה הנוכחי או פשרה בין דרישותינו לבין החלטות ועדת קנדל שכן המתווה פסול מכל וכל בשל הדרך השערורייתית שבה בא לעולם ובשל ההפקרה המוחלטת של זכויות הציבור. לא נקבל אותו כפי שהוא היום, ולא לאחר פשרות או ריכוך. אנו דורשים הקמה של ועדה ציבורית שקופה, תוך שיתוף של הכנסת ושל האקדמיה, שתביא להסדרה לטובת הציבור של כל הסוגיות הנוגעות למשאב ציבורי זה. רק ועדה שמסקנותיה יטפלו בכל סוגיות משק הגז תוכל להביא לוודאות רגולטורית ויציבות לשנים. לא נסכים לפארסה הרגולטורית סביב משק הגז שחברות הגז מוצאות בו פרצות חדשות לבקרים:

  • ועדת שישינסקי – הביאה להגדלה של המס המשולם על ידי החברות, אך מיד החברות העלו את מחירי הגז ולמעשה גלגלו אל הציבור את המיסים שהוטלו עליהם דרך מחירי החשמל.
  • ועדת צמח – פעלה להסדרת נושא היצוא, אך המתווה הנוכחי מעקר את מסקנותיה ומפר את הדרישה לביטחון אנרגטי.
  • ועדת קנדל – נותנת, כביכול, פתרון למונופול בתמר, אך למעשה מקבעת את המחיר המונופוליסטי ואת המונופול בלוויתן.

מדינת ישראל זקוקה למתווה שיסדיר את משק הגז לשנים רבות המושתת על העקרונות הבאים:

  • שמירה על ביטחון אנרגטי – שמירה על כמויות מספיקות של גז לצריכה המקומית לשנים רבות. קבלת החלטות במשק הגז לפי טובת אזרחי ישראל ולא לפי שיקולים של חברות פרטיות. תכנון ארוך טווח ומקיים של משק האנרגיה.
  • הבטחה של מחיר זול לגז הטבעי – פיקוח מחירים אמיתי ומשמעותי שיבטיח מחיר זול לאזרחי ישראל ורווחים נאותים לחברות הגז – מחיר של עד 3$ ליחידת אנרגיה. זאת מתוך הבנה שמשק הגז הינו ריכוזי מטבעו.
  • שמירה על הדמוקרטיה הישראלית – פירוק מונופול הגז שמחזיק באחיזת חנק את משאב האנרגיה המשמעותי ביותר של אזרחי ישראל ומכופף את הדמוקרטיה הישראלית לצרכיו. יצירה של משק גז דמוקרטי הנמצא בשליטת ובפיקוח הציבור ובשקיפות מלאה.
  • שקיפות ומנהל תקין – כל ההחלטות בנושא צריכות להתנהל בשקיפות מלאה וע"י גורמים שכל חשד לשחיתות חף מהם. כל המכרזים, הדיונים וההחלטות צריכים להתנהל בצורה דמוקרטית.
  • ניהול מקיים של משק הגז – יצירת מדיניות גז שמתייחסת לגז כמשאב אסטרטגי שיכול לייצר פתרונות חברתיים, לקדם שוויון ושגשוג ולעשות כל זאת תוך שמירה על הסביבה. רווחי הגז צריכים לשמש לפיתוח של אנרגיות מתחדשות ולמען כל אזרחי ישראל.
  • שמירה על הים והסביבה- כל מתווה צריך להכיל סעיפים שמבטיחים הגנה והרתעה אפקטיבית מפני אסון אקולוגי ושמירה על הסביבה. בתוך זאת טיפול מקיים במוצרי הגז, חיפושי הגז והולכת הגז.


 בברכה,

מור גלבוע, מנכ"ל מגמה ירוקה
אלעד הוכמן, רכז קשרי ממשל, מגמה ירוקה
מקס גרובמן, אושרית גן-אל, עילי אברמוביץ', גלי פרוינד, עמרי בללי – מגמה ירוקה תא אוניברסיטת תל אביב

צילום: Tomer Neuberg