הגיעה העת שהממשלה תשנה את מדיניותה – לא צריך להביא לנגב אוכלוסייה חזקה, אלא לחזק את האוכלוסייה שחיה בנגב.
ההזנחה של הנגב נחשפת בהיבטים רבים מאוד. למשל, תוחלת החיים בדרום נמוכה בכחמש שנים מהממוצע בישראל, וההכנסה הממוצעת לנפש וההשקעה בחינוך מתכווצות לפחות ממחצית מערי המרכז.
אך יש עוד סיפור, מדאיג אף יותר: גם תקציבים שמוקצים לפיתוח הנגב אינם מגיעים לחיזוק תושבי ערי הדרום. מדובר בהקצאה של מיליארדי שקלים להקמה של יישובים חדשים בנגב.
להקמת יישובים חדשים השלכות הרסניות על תושבי הדרום. היא מתבססת ברובה על תפישה מיושנת, שרואה לנגד עיניה אחיזה בשטח. לפי גישה זו, עלינו למשוך אוכלוסייה חזקה מהמרכז, ורק לאחר מכן, אם יתמזל מזלנו, להשקיע בתשתיות הקיימות כדי לאפשר לאותה אוכלוסייה את איכות החיים שהיא מצפה לה.
בפועל, ניתן לראות כי התפישה הזו אינה עומדת במבחן המציאות. כשהוקם היישוב כרמית, 30 משפחות עזבו את דימונה לטובתו. כך קרה גם כשהקימו את מיתר, עומר ולהבים מחוץ לבאר שבע. כלומר, יישובים קטנים בעלי אורח חיים כפרי, שפונים לחתך סוציו־אקונומי מסוים, אינם מביאים אוכלוסייה חזקה מהמרכז, אלא מוציאים את האוכלוסיות החזקות מתוך הערים הקיימות. כך, הממשלה לא רק מעמיקה את הפערים בין מרכז לפריפריה, אלא מעמיקה פערים שכבר קיימים בין היישובים בנגב, ויוצרת פריפריה בתוך פריפריה.
חוסר הצדק הזה אינו עומד בשום אמת מידה מקצועית. איגוד מתכנני הערים קבע כי אין כל הצדקה להקים יישובים חדשים בנגב, כל עוד לא מוצו עתודות הקרקע בערים וביישובים הכפריים הקיימים. מרכז המחקר והמידע של הכנסת מראה כי הקמה של יחידת דיור ביישוב חדש עולה למדינה פי ארבעה מהקמה של יחידת דיור ביישוב קיים, וזאת בשל הצורך בהקמת תשתיות ביוב, כבישים ובתי ספר.
כלומר, המדינה משקיעה כספים רבים ביישובים חדשים, ובכך פוגעת במאמצים של חיזוק מרכזי הערים, בקידום התחדשות עירונית, חינוך איכותי, שירותים ציבוריים איכותיים ועוד. הערים הקיימות נקלעות לתחרות כפולה — מול המרכז, ובעיקר מול היישובים החדשים.
התחרות על המשאבים חושפת את תוצאות העיוות התכנוני. ההשקעה בבריאות לתושב בירוחם היא 196 שקל, לעומת עומר, שם ההשקעה היא 549 שקל. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), הדירוג הסוציו־אקונומי של באר שבע הוא 5, לעומת 9 במיתר, הנמצאת במרחק של כ–15 דקות נסיעה.
בנייה פרוורית של בתים צמודי קרקע מחייבת משפחות להחזקת שתי מכוניות. כבר כיום, אנו מוצאים את עצמנו בפקקי ענק בצירי הנגב. הגדלה משמעותית של מספר כלי הרכב תביא להחמרת המצב, פליטות גזי החממה וזיהום האוויר. זאת, לעומת פיתוח מוטה תחבורה ציבורית ובנייה רוויה בערים הקיימות.
הקמה של יישובים חדשים בנגב היא החלטה פוליטית יקרה שאינה משקפת כל היגיון או יתרון. להפך, היא מציבה בפנינו בעיות רבות, פוגעת בעתיד התושבים, בתנופת הערים ובאפשרות אמיתית לצעירים וסטודנטים להישאר לגור בדרום. המציאות מדברת בעד עצמה — אין אפשרות להקים יישובים חדשים במקביל לחיזוק יישובים קיימים.
הגיע העת שהממשלה תשנה את מדיניותה בנושא — ושראשי ערים, תושבים וסטודנטים בנגב ישתפו פעולה בזעקה נגד מדיניות ההזנחה של תושבי הנגב — לא צריך להביא אוכלוסייה חזקה, צריך לחזק את האוכלוסייה.
הכותבת היא סטודנטית באוניברסיטת בן־גוריון ופעילה בארגון מגמה ירוקה