המשמעויות של שימוש בסעיף 52 על המשק הישראלי – מגמה ירוקה

שימוש בסעיף 52 – המשמעויות הכלכליות, חברתיות וביטחוניות על המשק הישראלי – ארגון מגמה ירוקה

לאחרונה, בזכות לחץ ציבורי נרחב, פורסם מתווה הגז והובא לאישור הכנסת והממשלה. בשל סירובו של הממונה על ההגבלים העסקיים פרופ' דיוויד גילה לאשר את המתווה, לאור ההסדר הכובל שקיים בענף, נקט ראש הממשלה בנימין נתניהו צעד חסר תקדים ופעל להפעלת סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים. ע"פ סעיף 52, במקרה בו קיימת עילה מדינית-ביטחונית רשאי שר הכלכלה לעקוף את סמכויות הממונה במצב בו שיקולי חוץ ובטחון עולים על הנזק שיגרם מאישור המתווה. הפעלת הסעיף תאשר דה-פקטו את מתווה הגז שמכיל בחובו השלכות רחבות בתחומי הכלכלה, הסביבה והביטחון האנרגטי. שימוש בסעיף 52 יהווה עקיפה בוטה של הליך דמוקרטי תקין ותקדים מסוכן. כמו כן, העילה הביטחונית המדוברת הינה עלה תאנה בלבד בו עושים שימוש ציני לאישור מתווה מסוכן שפוגע באינטרסים של הציבור הישראלי.

השימוש בסעיף מתבסס ברובו על הטענה כי מצרים זקוקה באופן נואש לגז הישראלי וכי יחסים מסחריים אלו יתרמו לשיתוף הפעולה הבין אזורי ולייצוב המשטר במצרים. בפועל הגז הישראלי כלל לא נועד לשמש את העם המצרי כי אם עבור חוזי יצוא שמיועדים למדינות אירופה. בנוסף לאחרונה נתבשרנו על גילוי משמעותי במצרים – שדה הגז zohr הגדול מלוויתן. תגלית זו אשר כלל לא נידונה בהחלטת הקבינט, משנה את התמונה באופן משמעותי. כמו כן, ובניגוד לחוות הדעת של המל"ל, השדה צפוי להזרים גז כבר ב-2017 (לפני פיתוח לוויתן שע"פ המתווה יקרה ב-2020), ולא בעוד שנים רבות. למעשה מצרים נמצאת בתהליך של פיתוח שדות ונמצאת שנים בודדות מסיפוק כל צרכי האנרגיה שלה ללא צורך בגז הישראלי. תגלית משמעותית זו דורשת דיון מעמיק ואף צריכה להביא לעדכון המתווה.

בצד השני של המאזניים, מתווה הגז מהווה פגיעה משמעותית באינטרסים הישראלים. המתווה מציג ויתורים חוזרים ונשנים לחברות הגז בתחום המחיר, הביטחון האנרגטי, היתירות וגרוע מכל ויתור על ריבונותה של מדינת ישראל בתחום הגז הטבעי למשך 10 שנים. באופן פרדוקסלי, בשם שיקולי חוץ וביטחון לכאורה, המתווה מאפשר פגיעה גסה בביטחון האנרגטי של מדינת ישראל בכך שהוא מאפשר יצוא חסר אחריות של הגז ומוריד את הדרישה לצינור שני מתמר – פן חשוב לא פחות בביטחון המדינה.

אנו דוחים מתווה זה מכל וכל! בבואכם לבחון האם מתקיים האיזון הדרוש להפעלת סעיף 52 עליכם לזכור את הסכנות הרבות שבאישור המתווה:

  • המתווה מעקר את הדמוקרטיה הישראלית.
  • המתווה מתיר יצוא נמהר של הגז ובכך מסכן את הביטחון האנרגטי.
  • המתווה דוחה את פיתוח לוויתן ומשאיר את עתידו לוט בערפל.
  • המתווה מפקיר את הצורך הקיומי של מדינת ישראל ביתירות בהולכת הגז.
  • המתווה מקבע מחיר מונופוליסטי בענף.
  • המתווה משלים עם קיומו של מונופול פרטי ללא תחרות וללא פיקוח.
  • המתווה לא דואג לחיבור המפעלים לתשתית הגז.
  • המתווה לא שומר על הים והסביבה.

המתווה מעקר את הדמוקרטיה הישראלית – תחת סעיף ה"יציבות" ניתנה התחייבות לחברות הגז לפיה הממשלה והכנסת לא יתערבו במשק הגז ולא יעשו בו שינויים למשך 10 שנים. באמתלה של יציבות רגולטורית, המדינה מפקירה נכס לאומי אסטרטגי לידי חברות פרטיות ומאשרת להן לעשות ככל העולה על רוחן בעתיד ללא כל התערבות מצד הממשלה או הכנסת וללא אפשרות לביקורת ציבורית. אנו רואים בסעיף זה חוסר אחריות לאומית, וויתור של המדינה על כוחה וריבונותה.

סעיף זה מהווה התגשמות של כל האזהרות החוזרות ונשנות על הסכנה הממשית להתערערות הדמוקרטיה שקיום מונופול פרטי שמרכז בידיו כח כה רב מהווה. התחייבות המדינה להתנגד להצעות חוק פרטיות ולשינויי חקיקה בתחום הנה בלתי דמוקרטית בעליל ומהווה תקדים מסוכן.

נציין גם את דרך גיבוש המתווה, שנעשתה באופן לא שקוף ולא דמוקרטי: בדצמבר 2014 התכנס צוות קנדל אשר גיבש את מתווה הגז. הצוות, שפעל ללא כתב הסמכה, ניהל 51 פגישות חסויות, ברובן נכחו חברות הגז, ללא שיתוף הממשלה, המחוקקים או ארגוני הציבור. לא נערכו פרוטוקולים מסודרים לישיבות הועדה, וסיכומי הישיבות ואף המתווה עצמו פורסמו רק לאחר לחץ ציבורי רב. לא ייתכן כי במדינה דמוקרטית החלטה בסדר גודל שכזה התקבלה בחדרי חדרים ללא תיעוד.

ייצוא הגז – סכנה לביטחון האנרגטי – המתווה מתעלם מרבות מהמסקנות שגובשו בוועדת צמח ובראשנן ההיתר לייצא ממאגר תמר לפני חיבור מאגר לוויתן לחוף. בנוסף עומדת ההחלטה לשנות את שיטת חישוב כמות הגז בישראל ל-2p  ו-2c  במצטבר, חישוב בוודאות נמוכה יותר שיניב מספר גבוה יותר של גז חזוי במאגר וכמויות גדולות יותר המותרות ליצוא. לבסוף, המתווה מעוות את החלטת ועדת צמח הקובעת שיש לשמור על כמות מדודה של 540 BCM לשימוש המשק המקומי ומשנה את החישוב לכמות באחוזים מתוך כל מאגר – עוד הפרה בוטה של הביטחון האנרגטי.

ההחלטה לייצא ממאגר תמר ללא חיוב החברות לפתח קודם את מאגר לוויתן מסירה את השמירה על הביטחון האנרגטי של ישראל וסוללת את הדרך ליבוש מהיר של מאגר תמר לפני חיבור לוויתן לחוף.

הטיעון הביטחוני בדבר עידוד ייצוא מהיר למצרים הוא מס שפתיים המשרת את האינטרס של חברות הגז. בשנים האחרונות, וביתר שאת לאחר גילוי מאגר זוהר הגדול, מצרים בתהליך של פיתוח מאגרים ונמצאת שנים ספורות מסיפוק כל צריכת הגז בעצמה וללא תלות כלל בגז מיובא. המטרה היחידה של עידוד היצוא היא רווחים מהירים לחברות הגז על חשבון הביטחון האנרגטי של אזרחי ישראל. בפועל מדובר למעשה בייצוא לאירופה דרך מתקני ההנזלה שבמצרים ולא יפעל כלל לקידום שיתוף הפעולה בין העמים. באופן אירוני, המתווה מעמיד את ישראל תחת אותה סכנה "להפוך למצרים", בשל התחייבות המדינה לכמויות יצוא בהסתמך על חישוב פחות ודאי של הכמויות שיישארו למשק המקומי. היתרון האסטרטגי-מדיני החשוב של הגז הוא בהסתמכות העצמאית על שימוש מקומי. כך, באמתלה של שמירה על ביטחון ישראל המתווה למעשה מסכן את ביטחון ישראל ע"י עיקור חסמי היצוא שעלול לרוקן את מאגרי הגז של ישראל ולהפקיר את הביטחון האנרגטי שלנו בידי מדינות עויינות המחזיקות בעתודות הגז הגדולות בעולם.

המתווה מפקיר את פיתוח לוויתן – בניגוד לרטוריקה של מצדדי המתווה, המתווה לא מבטיח פיתוח מהיר של מאגר לוויתן, ואף עושה את ההפך. המתווה דוחה את פיתוח לוויתן ולא מספק ערבונות או סנקציות מספקים למקרה בו לא יפותח. האישור לייצא מתמר לפני חיבור לוויתן מסיר את התמריץ הכלכלי לפיתוח לוויתן ועלול לדחות אותו לשנים רבות. שע"פ שטר החזקה, החברות מחויבות לפתח את מאגר לוויתן עד סוף 2018 או שלמדינה יש עילה להפקיע מידיהם את הרישיון. לעומת זאת המדינה שוב בוחרת להתכופף מול חברות הגז, לוותר על הכוח שלה, ולהעניק דחייה של מועד פיתוח לוויתן לסוף 2020. גם בתום זמן זה, החברות לא חייבות לפתח את המאגר אלא רק להוכיח השקעה כספית בפיתוח – קרי, גם בתום תקופה זו נשאר עם הגז באדמה. בשל סעיף היציבות, למעשה לא תהיה למדינה שום אפשרות תגובה לדחייה כזו. יש לציין כי דחיית מועדי ההפקה ע״י המדינה חוזרת ונשנית לאורך כל היסטוריית הגז בישראל.

גילוי מאגר זוהר והתוכנית להפעלתו עד שנת 2017 – שלוש שנים מוקדם ממועד פיתוח לוויתן, מטיל גם הוא צל כבד על פיתוח לוויתן. לכך מתוספת האפשרות לפיתוח שדה אפרודיטה בקפריסין, בו מחזיקה היום חברת BG באחוזים משמעותיים, שיתחרה גם הוא על היצוא למצרים. כלל לא ברור שחוזה היצוא מול חברת BG למפעל ההנזלה ב-IDKU – החוזה שאל מולו היה אמור להתבצע הפיתוח, עדיין רלוונטי לפיתוח לוויתן. מאוד ייתכן שהמצרים יספקו את הקיבולות המדוברות באמצעות גז מקומי או שיעדיפו ליבוא את הגז מקפריסין. במצב זה ההסתמכות על היצוא בלבד לפיתוח לוויתן והנכונות לוותר על הדרישה החוזית שיש לנו לפיתוח ללוויתן ע"פ שטר החזרה היא מקוממת ומסוכנת.

המתווה לא מבטיח יתירות צנרת ההובלה – סכנה לביטחון האנרגטי

סוגיית הצינור השני מתמר – הצינור מהמאגר לחוף. למאגר תמר ישנן 5 בארות שונות מהם מחברים שני צינורות לאסדת תמר, וממנה צינור יחיד לתחנת הקבלה באשדוד. הצינור הנוסף אמור היה הווות גיבוי לצינור היחיד מאסדת תמר למתקן באשדוד, ויתחבר לחוף בתחנת הקבלה באשקלון (התחנה ששימשה את הצינור המצרי עד 2012).

בשטר החזקה וע״פ החלטת הממשלה 442 משנת 2013, החברות מחויבות להניח צינור נוסף מאסדת תמר לחוף ללא תשלום של המדינה והמדינה רשאית להפקיע מידיהן את שטר החזקה במידה ולא יעמדו בהתחייבות. במתווה המדינה מוותרת על הסנקציה ואף מוותרת על דרישתה לצינור נוסף והופכת אותה להמלצה בלבד. לא קיימות הנחיות למקרה של פגיעה בצינור הקיים, כמו במלחמה. 

למשל – מקרה בו אספקת הגז למשק תיעצר לחלוטין וייגרם נזק כלכלי (חישוב בהמשך) וסביבתי עצום. כך, המדינה מזניחה את הביטחון האנרגטי של אזרחיה ומשאירה את היתירות בצינור היחיד המוביל את הגז לחוף כסוגיה פתוחה ולא מטופלת. המדינה קיבלה את עמדה החברות שפיתוח לוויתן הוא פתרון היתירות הטוב יותר, אך אין שום התייחסות למקרים שעלולים לקרות עד פיתוח לוויתן (שנדחה ל-2020) או למצב בו פיתוח לוויתן לא יתרחש במועד המדובר.

המתווה מקבע מחיר מונופוליסטי  – המחיר הנוכחי נקבע בשוק עם מונופול – על כך אין עוררין. המתווה מקבע את המחיר המונופוליסטי ובשילוב עם מנגנון ההצמדה, מבטיח שהוא רק יעלה משנה לשנה בעוד שמחירי הגז הטבעי בעולם בירידה. קביעת מחיר הבסיס במתווה לא מתייחסת לחוזים קיימים, כלומר, המחיר הגבוה לחברת החשמל, הלקוח המשמעותי ביותר של המונופול, יישאר בעינו. גם ההצמדה של המחיר עבור חברת החשמל למדד המחירים לצרכן האמריקאי, מדד בעייתי שכל מטרתו היא להבטיח עליית מחירים מתמדת – תישאר ללא שינוי.

באשר לחוזים עתידיים קובע המתווה שיטה מגוחכת לא פחות ל"פיקוח" על המחירים: מחיר בסיס שהוא ממוצע החוזים הקיימים במשק – 5.4$ ליחידת חום ע"פ דו"חות החברות. כלומר, הנצחת המחיר המונופוליסטי שמשקף תשואה לא פרופורציונלית. בהשמת פיקוח שכזה ברור שהמחיר ידבק לתקרה העליונה, ושהחברות לא יציעו מחיר נמוך יותר. כך המתווה מנציח את המחיר הגבוה. המדד אליו יוצמד המחיר לא נקבע במתווה אלא יקבע במשא ומתן בין חברות הגז לבין הצרכן, יחסי כוחות בהם ברור שהמונופול הוא הדומיננטי, כפי שהיה עד היום. בלא התערבות רגולטור וקביעת תקנות כלשהן, ימשיך המונופול לקבוע מדדים להצמדה שישרתו את מקסום הרווחים שלו בלבד תוך פגיעה בצרכני הגז. המתווה שאמור היה לפתור את ההצמדה הבעייתית, מביא פתרון תמוה לנושא.

גם הסדרת המחיר הבעייתית המוצעת תקפה רק לתקופת המעבר עד דילול האחזקות של דלק ונובל אנרג'י במאגר תמר ומכירת כריש ותנין. לאחר מכירת חלק מהחזקות, אין כל הגבלה על המחיר, וכך ייתכן שהמחירים שיקבעו בתקופה שאחרי שש השנים, וכך גם המחיר בלוויתן לאחר שיפותח – יהיו אף גבוהים יותר. בניגוד להצעת פרופ' גילה לפיה אם ייחתם חוזה ייצוא במחיר זול מהמחיר למשק הישראלי, החברות יהיו מחויבות להציע לצרכנים הישראלים את אותו מחיר – על פי המתווה הנוכחי החברות יהיו ״רשאיות״ להציע את מחיר הייצוא הנמוך יותר, למרות שאם הן אינן מחויבות לעשות זאת, אין סיבה שזה יקרה.

בעוד שמחירי הגז בעולם הולכים ויורדים, בשל ההצמדה הבעייתית, המחירים בארץ רק ילכו ויעלו והפער בין ישראל לעולם רק יגדל. ניתן להסיק כיצד המחירים יטפסו לפי הדו"חות הבורסאיים של החברות שחוזים את המחירים העתידיים כפי שניתן לראות בגרף הבא: גרף גז  *הנתונים בגרף זה לקוחים מהדו״ח התקופתי של חברת דלק קידוחים לשנת 2014.

המתווה משרת לחלוטין את האינטרס של המונופול בסוגיית המחיר, במקום להטיל פיקוח מחירים אמיתי והוגן שיכול להוביל להוזלה מיידית של הגז ועדיין לספק רווח יפה לחברות. בעוד שהיום התשואה של חברות הגז עומדת על כ-23% לכל הפחות, פיקוח אפקטיבי יבטיח מחיר תחרותי שמספק תשואה מקובלת בעולם (9-11%) תוך שמירה על האינטרס הציבורי. מחיר מקסימום של 3$ ליחידת אנרגיה משקף רווח גבוה מהמקובל בעולם, תשואה של כ-17%.

המתווה משלים עם קיומו של מונופול ללא תחרות וללא פיקוחעם הפעלת סעיף 52 ועקיפת הממונה על ההגבלים העסקיים, המדינה מוותרת על כל תביעותיה לכך שקיים הסדר כובל בענף, ולמעשה מכשירה מצב לא חוקי – מבנה בעלות אשר על פי החוק במדינת ישראל הוא הסדר כובל אשר לא יוביל לתחרות בענף. למרות זאת, המדינה לא מטילה פיקוח אמיתי על המחירים (כפי שיפורט בהמשך) ובכך למעשה משלימה עם קיומו של מונופול לא מפוקח.

יש להדגיש כי מכירת חלקה של חברת ״דלק״ במאגר תמר איננה צעד שיביא לפירוק המונופול. המכירה ע"פ המתווה תיעשה בעוד 6 שנים לאחר שרוב הגז במאגר ימכר (וביתר שאת לאור היצוא מתמר לפני חיבור לוויתן – בהמשך) בעוד שדלק שומרת על חלקה בלוויתן. בנוסף, המכירה של מאגר תמר כל עוד המחירים גבוהים ולא מפוקחים תביא רווח עצום, ולמעשה תקבע את המחירים הגבוהים בענף לשנים. המכירה שתעשה תחת התנאים והמחיר הקיימים היום מחסלת אפקטיבית את האפשרות לפיקוח מחירים.

גם השינויים שתבצע חברת "נובל אנרג'י" לא יביאו לפירוק המונופול או יביאו תחרות לענף. דילול אחזקות נובל אנרג'י בתמר מ-36% ל-25% יעשה תוך 6 שנים ולכן גם הוא לא יביא לשינוי משמעותי בענף. דילול האחזקות ואיבוד זכות הוטו על חוזי המכירה אינם צעדים משמעותיים מספיק שיאתגרו את כח אחיזתה במאגרים מכיוון שהיא החברה המפעילה היחידה, מעמד המעניק לה כח רב לבצע את כל ההחלטות בענף. לא תיווצר תחרות מכיוון שלנובל אנרג'י בעלות צולבת בתמר ובלוויתן ולכן היא לא יכולה להתחרות בעצמה. רק רגולציה מחמירה או הכנסת מפעיל נוסף בסדר גודל משמעותי יכולה להיות רלוונטית באמת בהקשר זה.

כאן המקום לציין כי ענף הגז הישראלי הינו ריכוזי מטבעו. בענף מפעיל יחיד (נובל אנרג'י), רק שני מאגרים גדולים (תמר ולוויתן), צינור הובלה יחיד וקונה מרכזי יחיד (חברת החשמל). חוזים במשק זה נחתמים לעשרות שנים  ולא ייתכן מודל של שוק דינמי במשק מסוג זה ולכן לא תיווצר תחרות גם אם ייכנס משווק נוסף, ולא תושג ירידה במחירי הגז באופן זה. כל הטוען אחרת זורה חול בעיני הציבור ונציגיו.

המתווה שומר את ההסדר הכובל בלוויתן על כנו ללא שום שינוי מבני ועם התחייבות שלא יהיה כזה ב-10 השנים הקרובות, ולא מטפל במונופול בענף. אין שיווק בנפרד ואין מפעיל נוסף במאגר לוויתן.

כריש ותנין לא יביאו תחרות או יספקו את צרכי המשק ההתייחסות לכריש ותנין כמאגרים שיכולים להביא תחרות לענף שגויה. מדובר במאגרים עם כמויות גז קטנות בהרבה מתמר ולוויתן, אשר יהיו יקרים יותר לפיתוח ביחס לרווח מהן. יש סיכוי סביר שמסיבה זו על השחקן החדש יהיה למכור את הגז במחיר גבוה כדי להצדיק את ההשקעה. כמו כן, העברת מכסת הייצוא של כריש ותנין ללוויתן והמכסה של השוק המקומי בלוויתן לכריש ותנין היא עוד אחד מצעדים רבים שמטרתם לאפשר ייצוא מהמאגרים הגדולים, בעוד שכריש ותנין לא יכולים לספק את צרכי המשק המקומי לטווח של למעלה ממספר שנים מועטות ואין ודאות גבוהה לגבי כמויות הגז שבהם. מלבד היות המאגרים קטנים מדי בשביל להוות תחרות אמיתית לתמר ולוויתן, הם יהיו תלויים בשיתוף הפעולה של המונופול הקיים בשביל להתקיים.

המתווה לא דואג לחיבור מפעלים לתשתית הגז – במתווה אין שום אזכור לסוגיית חיבור המפעלים לגז הטבעי, לזירוז הבירוקרטיה בנושא או למחיר אותו ישלמו המפעלים. סוגיה קריטית נוספת לכלכלה ולחברה הישראלית, שבניהול נכון יכלה לתרום רבות למשק הישראלי אשר נשארת פרוצה ולא מוסדרת.

המתווה לא שומר על הים והסביבה – מתווה הגז הנוכחי אינו עונה כלל הצרכים הסביבתיים של מדינת ישראל ומתעלם מן הסכנות הכרוכות בהפקה של גז בים עמוק. המתווה אינו מסדיר את הסטטוס החוקי של המאגרים ביחס לחוק הישראלי, וחסרים בו הערכות לעלויות הכלכליות הכבדות שיהיו בעת אסון קטסטרופלי כמו דליפות וזיהומים משמעותיים. נעדרים במתווה הגז תיאור החלופות והכלים להתמודדות עם סכנה זו, אשר בצידה איומים גיאו-אסטרטגיים מתוקף התחייבות ישראל לאמנות בינ"ל ובמסגרת הסכמי השלום. בסעיפי היציבות הרגולטורית מטיל המתווה ״מום" ביכולתו של המחוקק הישראלי לפעול על מנת לתקן לקונות משפטיות אלו, ומנציח את המצב הקיים תוך שהוא מותיר את ישראל חשופה לתביעות מתוקף הדין הבינ”ל ולסנקציות כלכליות, זאת מבלי שהוסדר מעמדן של חברות הגז בנושא.

המתווה אינו מגדיר אירועים סביבתיים חריגים ו/או כוח עליון ואינו מגדיר למי האחריות לתפעול, אופן הפיצוי ושיקום הסביבה במקרה של קטסטרופה. אין בו הסדרה של סוגיות סביבתיות באשר לטיפול בגז הטבעי ומוצריו על אדמת ישראל, בעוד שראוי שבמסגרת המתווה יוסדרו החלופות לזיקוק ושימוש במוצרי הגז מסוג קונדונסייט, על מנת למנוע סיכון סביבתי ובריאותי. המתווה אינו לוקח בחשבון את הביקושים של גז טבעי כחומר גלם לטובת תעשייה ישראלית כחול לבן, דוגמת תעשיית תחליפי דלקים לרכבים, וזאת בהתאם להמלצות מנהלת תחליפי הנפט במשרד רוה"מ. אין התייחסות לסכנה לקריסת המאגר בשאיבה מהירה של גז – כפי שהתרחשה במאגר ים-תטיס – קריסה כזו בתמר משמעה מחיר כלכלי כבד וסכנה לביטחון האנרגטי של ישראל. המתווה אינו מסדיר או מגדיר כלל את סוגיית קצב השאיבה ואף מאפשר ייצוא מן המאגר, דבר המהווה, לראייתנו, עבור חברות הגז מוטיבציה שיש בצדה סכנה לשאיבה מהירה מידי מהמאגר.

חוסר התכנון במתווה עלול להוביל להפסד של 4 מיליארד דולר בשנה למשק הישראלי ישנם תרחישים רבים שעשויים להוביל לאי-שימוש בגז הטבעי הישראלי: יצוא מהיר מדי של גז מתמר; בעיות אספקה מן המאגר למשק הישראלי לפני חיבור מאגר נוסף לחוף; קריסה של המאגר עקב שאיבה מהירה מדי ו/או פיצוץ בצינור היחיד שמחבר את תמר לחוף בשל פעולת טרור או טעות אנוש – כל אלה יובילו לצורך לייבא גז נוזלי, היקר בהרבה מהגז המקומי. בשל הפרשי המחירים הללו, יגרם הפסד של כ-4 מיליארד דולר למשק בשנה אחת בשל אי שימוש בגז טבעי במשק המקומי. מחיר זה אינו כולל את עלויות תיקון התקלה במקרה של קריסת המאגר או פיצוי כלשהו לנזק שנגרם למשק. למעשה תחת חישוב זה, ניתן למדוד את הנזק הכלכלי שיגרם למשק מיצוא הגז. זאת ע"י חישוב של עלות האנרגיה האלטרנטיבית והפחתה ממנה של הכסף שיכנס למדינה במיסים על היצוא. המספר הרלוונטי כאן הינו הפסד של כ- 500 מיליארד שקלים מיצוא של כל הכמות המותרת.

לאור האמור לעיל שוב נדגיש, כי בשל דרך הפעולה לגיבוש המתווה, ובשל מסקנותיו ההרסניות בכל הסוגיות והתחומים – איננו מקבלים את המתווה. נדרש מתווה גז חדש מטעם הציבור. אנו דורשים הקמה של ועדה ציבורית שקופה, תוך שיתוף של הכנסת ושל האקדמיה, שתביא להסדרה לטובת הציבור של כל הסוגיות הנוגעות למשאב ציבורי זה. רק ועדה שמסקנותיה יטפלו בכל סוגיות משק הגז תוכל ליצור תכנון ארוך טווח של משק האנרגיה ותוכל להביא לוודאות רגולטורית ויציבות לשנים. על המדינה לפעול לקידום האינטרסים של אזרחיה ע"י תכנון וכן ע"י מעורבות ממשלתית ישירה במשק הגז.

מדינת ישראל זקוקה למתווה שיסדיר את משק הגז לשנים רבות המושתת על העקרונות הבאים:

שמירה על ביטחון אנרגטי – שמירה על כמויות מספיקות של גז לצריכה המקומית לשנים רבות ועל יתירות בהולכה. קבלת החלטות במשק הגז לפי טובת אזרחי ישראל ולא לפי שיקולים של חברות פרטיות. תכנון ארוך טווח ומקיים של משק האנרגיה.

הבטחה של מחיר זול לגז הטבעי – פיקוח מחירים אמיתי ומשמעותי שיבטיח מחיר זול לאזרחי ישראל ורווחים נאותים לחברות הגז – מחיר של עד 3$ ליחידת אנרגיה. זאת מתוך הבנה שמשק הגז הינו ריכוזי מטבעו.

שמירה על הדמוקרטיה הישראלית – פירוק מונופול הגז שמחזיק באחיזת חנק את משאב האנרגיה המשמעותי ביותר של אזרחי ישראל ומכופף את הדמוקרטיה הישראלית לצרכיו. יצירה של משק גז דמוקרטי הנמצא בשליטת ובפיקוח הציבור ובשקיפות מלאה.

שקיפות ומנהל תקין – כל ההחלטות בנושא צריכות להתנהל בשקיפות מלאה וע"י גורמים שכל חשד לשחיתות חף מהם. כל המכרזים, הדיונים וההחלטות צריכים להתנהל בצורה דמוקרטית.

ניהול מקיים של משק הגז – יצירת מדיניות גז שמתייחסת לגז כמשאב אסטרטגי שיכול לייצר פתרונות חברתיים, לקדם שוויון ושגשוג ולעשות כל זאת תוך שמירה על הסביבה. רווחי הגז צריכים לשמש לפיתוח של אנרגיות מתחדשות ולמען כל אזרחי ישראל.

שמירה על הים והסביבה- כל מתווה צריך להכיל סעיפים שמבטיחים הגנה והרתעה אפקטיבית מפני אסון אקולוגי ושמירה על הסביבה. בתוך זאת טיפול מקיים במוצרי הגז, חיפושי הגז והולכת הגז.

בברכה,

אושרית גן-אל, פעילת מגמה ירוקה תא אוניברסיטת ת"אעילי אברמוביץ', פעיל מגמה ירוקה תא אוניברסיטת ת"אגלי פרוינד, פעילת מגמה ירוקה תא אוניברסיטת ת"אמקס גרובמן, פעיל מגמה ירוקה תא אוניברסיטת ת"א
עומרי בללי, מארגן קהילתי תא אוניברסיטת ת"אאלעד הוכמן, רכז קשרי ממשלמור גלבוע, מנכ"ל