תום הזיכיון – הזדמנות היסטורית לשיקום, לא להעמקת ההרס

ים המלח הוא נכס טבע ייחודי בקנה מידה עולמי, השייך לציבור. מאז חוק הזיכיון משנת 1961, המדינה העניקה לחברת כיל זיכיון רחב היקף לכריית משאבים מים המלח, זיכיון שאִפשר רווחים תעשייתיים עצומים – במחיר של הרס סביבתי, פגיעה חברתית ואובדן של אחד מאוצרות הטבע החשובים בישראל.

במועד חקיקת החוק עמד מפלס ים המלח על כ־395 מטרים מתחת לפני הים. מאז, המפלס יורד בקצב של כ־1.2 מטרים בשנה, וכיום הוא נמוך בכ־44 מטרים. בכל שנה מאבד ים המלח כ־750 מיליון מ"ק מים. כיל לבדה שואבת כ־460 מיליון מ"ק בשנה, ואחראית לכשליש מירידת המפלס, לצד גורמים נוספים כמו ניצול מקורות הירדן, מפעלים בצד הירדני, אידוי טבעי ומשבר האקלים.

הזיכיון העניק לכיל זכויות חסרות תקדים: שליטה תעשייתית על כ־3% משטח המדינה, זכות קדימות לזיכיון הבא, והפקת רווחים שנתיים של 2.5–3 מיליארד ש"ח. מנגד, העלויות החיצוניות של הפעילות התעשייתית וירידת המפלס נאמדות בכ־1.475 מיליארד ש"ח בשנה, כולל מאות מיליונים בגין זיהום אוויר ופליטות גזי חממה.

בסוף העשור הנוכחי הזיכיון פוקע. מדובר ברגע חד־פעמי שבו המדינה יכולה – וצריכה – לשנות כיוון. אך תזכיר חוק זיכיון ים המלח החדש משקף החמצה עמוקה: הוא ממשיך לראות בים המלח משאב כלכלי לייבוש, ולא מערכת אקולוגית שיש לשקם. אין בו קרן שיקום ייעודית, אין הגנה על אזורים רגישים כמו מיצרי לינץ’, חלק המדינה ברווחים נותר נמוך, ומנגנוני השאיבה והפיקוח נותרים חלשים ובלתי מחייבים.

אנחנו דורשים להפוך את חוק הזיכיון מחוק שמסדיר פעילות תעשייתית לחוק שמציב את שיקום ים המלח בראש סדר העדיפויות. לשם כך, החוק חייב לכלול עקרונות ברורים:

1. ממשל, שקיפות ודמוקרטיה
   תנאי הזיכיון, החובות הסביבתיות וחלק המדינה ברווחים חייבים להיות מעוגנים בחקיקה ראשית ולא בשטר זיכיון סגור. יש לחייב שיתוף ציבור מלא, הקמת מנהלת ים המלח בראייה רחבה (סביבה, חברה, תיירות ומדע), ודיווח שנתי לכנסת על מצב המפלס, השאיבה והפגיעות הסביבתיות.
2. עיקרון המזהם משלם ושיקום מובטח
   יש להקים קרן ייעודית, עצמאית וסטטוטורית לשיקום ים המלח, שתמומן מהיטלי שאיבה, אגרות סביבתיות וקנסות. התשלום על כל קוב מים שנשאב חייב לשקף את ערך המשאב והנזק האקולוגי (לפחות 1.07 ש"ח לקוב, ללא תקרה), וכלל ההכנסות יופנו לשיקום האגן, ייצוב המפלס והשבת זרימה לירדן.
3. הגדלת חלק הציבור ברווחים
   עלות ההפקה בים המלח נמוכה במיוחד, ולכן חלק המדינה ברווחים חייב לעמוד בסטנדרטים עולמיים. חלק ציבורי של 35%–50% אינו סביר. מגמה ירוקה דורשת Government Take של 80% לפחות, מתוך הבנה שהמשאב שייך לציבור.
4. הגנה על הטבע וצמצום הפגיעה
   יש לקבוע תקרת שאיבה ברורה וחובה להשבת מים לאגן הצפוני, לצמצם את שטח הזיכיון למינימום התפעולי, להחריג לחלוטין את מיצרי לינץ’, לאסור הרחבת בריכות אידוי, ולהטיל מגבלות פעילות שימנעו את המשך יצירת “עירום המלח” במקום רק לממן את קצירו.

ים המלח הוא של כולנו. לא של טייקון אחד, ולא של אינטרסים תעשייתיים קצרי טווח. תום הזיכיון ב־2030 הוא קו פרשת מים: או שממשיכים לייבש ולהרוויח, או שבוחרים לשקם, להגן ולהחזיר את ים המלח לציבור ולדורות הבאים. מגמה ירוקה נאבקת כדי שהמדינה תבחר בדרך השנייה.