פעילות ציבורית, או ליתר דיוק פעילות במרחב הציבורי – היא אחת הדרכים האפקטיביות ביותר (אם לא ה-אפקטיבית ביותר) להציף נושא לסדר היום, להעביר מסר לציבור רחב, להפנות זרקור אל הסוגיה שחשוב לנו להאיר. רצף של פעילויות כאלה לאורך זמן – הן הדרך הבטוחה להפוך נושא שולי וחבוט לנושא בוער בזירה הציבורית.
לעיתים אנשים אומרים את מה שחשוב להם בשיחות סלון, חלקם מוכנים לעשות זאת בפורומים גדולים יותר. יש אפילו שנוהגים לעשות זאת במסגרת כנסים או דיונים רשמיים, או אפילו באמצעי התקשורת. הרבה אנשים שרוצים לקדם מטרה משקיעים אנרגיה רבה בהצפת המטרה בפייסבוק וברשתות החברתיות באינטרנט ואנחנו עדים להרבה יוזמות כאלה ואפילו קמפיינים מתוחכמים.
כל אלו חשובים, אבל – רוב האנשים לא יוצאים עם המסר שלהם לזירה הציבורית. מעטים האנשים שיוצאים לדבר באופן ישיר עם אנשים ברחוב, לספר להם על המטרה שלהם, לחלק פליירים או להחתים על עצומה. מעטים האנשים שיוצאים לעמוד עם שלטים בנקודה אסטרטגית, או לכרוז במגפון את המסרים שלהם. מעטים האנשים שתולים שלטים על עמודי רחוב, תחנות אוטובוסים, בצמתים, או על פני גשרים. מעטים אלו שמגיעים לדיון רישמי ומציגים את המסר שלהם בנחישות בפני כל מחוץ למסגרת שאולי הוקצתה להם במסגרתו.
אלו שכן עושים את הדברים האלו מצליחים הרבה יותר להכניס את המסרים שלהם לסדר היום, והנה שני סיבות לכך: המרחב הציבורי הוא זירה פנויה – בניגוד לרעש הרקע ברשת החברתית שהומה במסרים, במטרות, ובמאבקים. הרחוב, לדוגמא, בדרך כלל מאד פנוי ולכן כשמתרחש שם דבר אחר ושונה הוא מקבל המון תשומת לב.
וסיבה חשובה הרבה יותר: כאשר אנחנו "יוצאים מאיזור הנוחות" ומפגינים את עמדתנו באופן ישיר ובילתי אמצעי – יש לכך ערך חסר תחליף. אנשים מקבלים מושג עד כמה הדבר חשוב בעיננו, הם מעודדים ומרגישים השראה מכך, נרתמים ומקשיבים למסר. בזה שאנחנו יוצאים אנחנו גם מעמתים אותם עם השאלה: "מה עמדתכם בנושא?", וגורמים להם לחשוב על כך וזה מה שאנחנו רוצים שהם יעשו.
הפעילות גם מספקת לתקשורת סיפור הרבה יותר גדול מהסיפור שעומד מאחוריה ומדרבנת את הכתבים לסקר ולדבר על הסוגיה. ובנוסף לכל, הפעילות מראה לגורמים נוספים כמו ארגונים ופוליטיקאים שהנושא הוא נושא "חם" ושיש סביבו עניין – ולכן מושכת אותם לעסוק בו ולקדם בעצמם את המטרה לשמה התכנסנו.
