כשמדברים על משבר הפסולת, השיח הציבורי נוטה להצטמצם לחינוך של התושב בקצה: באיזה כוס הכנו את הקפה, האם הפרדנו לפח הכתום והאם לקחנו שקית רב-פעמית. המדינה ורשויות מקומיות רבות שמחות להשאיר את האחריות אצלנו בבית. אחרי הכל, הכי קל להגיד "הציבור לא מפריד".
אבל האמת היא שמשבר הפסולת של ישראל לא ייפתר בתוך המטבח שלכם. הוא יוכרע בשולחנות הממשלה, בוועדות התכנון ובמדיניות התמריצים הכלכליים. הגיע הזמן להסיט את המבט מהפח הביתי אל המדיניות המערכתית – ולכן היום אנחנו הולכות לנפץ 3 מיתוסים נפוצים על האופן שבו המדינה מנהלת (או לא מנהלת) את הזבל שלנו.
מיתוס 1: "להטמין פסולת זה כמו לשרוף, אפילו יותר טוב כי אין עשן"
- האשליה: עדיף לשלוח את הפסולת למטמנות, שם היא אולי לא מתכלה או נעלמת אבל היא לא מייצרת זיהום אוויר כתוצאה משריפה.
- המציאות: בפרמידת הטיפול בפסולת, שריפה ממוקמת מעל הטמנה – ומסיבה טובה. אמנם הזיהום שמייצרת ההטמנה שקוף,אך הוא ללא ספק קיים – גזים רעילים משתחררים מהזבל המתפרק, ומחלחלים לאדמה, לתוך מי התהום, וכן הם מגיעים גם לאוויר. יותר מכך, הטמנה תופסת מקום רב, בדרך כלל במרחק מסויים משטחי מגורים – כלומר על חשבון טבע. אין ספק שמשרפות הן לא פיתרון אידיאלי – הן מזהמות, והן יקרות להקמה. אבל במובנים רבים, הן הפתרון הכי טוב שיש לנו – במיוחד אם ניישם טכנולוגיות חדשניות שמצמצמות זיהום ואפילו מאפשרות להשתמש בפסולת הנשרפת כדלק לייצור אנרגיה.
מיתוס 2: "המדינה דואגת לפינוי וטיפול שוויוני בפסולת עבור כל התושבים"
- האשליה: חוקים ותקנות עירוניות יוצרים תחושה ששירותי פינוי הפסולת הם שירות בסיסי, אחיד ושוויוני שכל אזרח במדינה מקבל בצורה שווה.
- המציאות: מדיניות הפסולת בפועל מייצרת אי-שוויון סביבתי וחברתי קיצוני (צדק סביבתי). בעוד שרשויות חזקות במרכז הארץ נהנות מתקציבים, תשתיות מפותחות של פחים צבעוניים וקרבה יחסית לתחנות מיון – בפריפריה הכלכלית-חברתית, ובעיקר בישובים קטנים, ערביים או לא מוכרים, המצב שונה לחלוטין. מחסור בתשתיות בסיסיות, תקצוב נמוך מהממשלה ועלויות שינוע מטורפות לאתרי הטמנה מרוחקים מובילים לכך שרשויות מוחלשות קורסות תחת נטל הזבל,וישובים רבים נותרים מקופחים לחלוטין – לכו למשל לכפר הלא מוכר רחמה, שלמרו מאבק ציבורי נחרב בתוכו אין בו שירותי פינוי פסולת כלל. התוצאה היא פיראטיות, השלכת פסולת בשטחים פתוחים וברחובות ושריפות זבל בלתי חוקיות בשולי היישובים שפוגעות בבריאות התושבים.
מיתוס 3: "היעד המרכזי של הממשלה צריך להיות הגדלת אחוזי המיחזור"
- האשליה: בכל פעם שמשרד הגנת הסביבה מציג תוכנית אסטרטגית, הכותרות מדברות על "יעדי מיחזור". המחשבה היא שאם רק נגיע ל-50% או 60% מיחזור של הפסולת בישראל, פתרנו את המשבר.
- המציאות: התמקדות במיחזור בלבד היא כשל מדיניות מובנה. בפירמידת הטיפול בפסולת העולמית, מיחזור נמצא מעל שריפה והטמנה – אבל מתחת לכל המתודות האחרות. וכל וזה לפני שדיברנו על חוסר היעילות של מערכת המחזור, על כך שפחות מ20% מהפסולת המושלכת לפחי המחזור באמת מתאימה להליך ועוברת אותו (למרות היכולת המרשימה של מפעלי המיחזור בישראל – שמייבאים את הרוב המכריע של הפסולת שהם מעבדים). גם אם 100% מהפסולת שניתנת למחזור הייתה ממוינת ונשלחת אליו, עדיין היו אחוזים גבוהים מאוד של פסולת שאינה ניתנת למחזור, וגם לה צריך למצוא פיתרון. בנוסף, מדיניות של מיחזור ממשיכה להעביר את האשמה לאזרח הקטן – ובכך נכשלת מתחילתה. נכון שמחזור זה עוזר וחשוב גם ברמה האישית, אבל אי אפשר לצפות מכל בן אדם למצוא לכך את הפניות הפיזית והנפשית. בעיית הפסולת היא בעיה ברמה המדינית, לא היחידנית, ויש להתייחס אליה בהתאם.
השינוי חייב להתחיל מלמעלה
הפרדת פסולת בבית היא צעד מבורך, אבל אסור לנו לתת לה להפוך למסך עשן שמסתיר את הכשלים המערכתיים. כדי לפתור את משבר הפסולת של ישראל, אנחנו חייבים לדרוש מהממשלה ומהרשויות המקומיות לשנות את כללי המשחק:
- להקים עוד מתקני קצה ומשרפות מבוקרות כדי לעצור את אסון ההטמנה.
- להשקיע בתשתיות פינוי שוויוניות לכל חלקי החברה, ללא הבדל דת, מגזר או מיקום גאוגרפי.
- להעביר את האחריות (והעלות) מהתושב אל התאגידים וחברות הענק שמייצרות את הפסולת מלכתחילה.
