ביום ראשון שעבר נפתח מושב הקיץ של הכנסת, שיהיה האחרון לפני הבחירות הקרובות. מביאה לכן היום רשימה קצרה של חמישה דברים שרק מחכים לחתימה או אישור סופי ויכלו לקבל אותם עוד בכנסת הזאת – אם הסביבה הייתה נכנסת לסדר העדיפויות
מאת: נעמה סמל

1.חוק להגנה על המגוון הביולוגי 

בשנת 2015 עברה תוכנית לאומית מקיפה למגוון ביולוגי, שלא יצאה לפועל משיקולים תקציביים. מאז כתב המשרד להגנת הסביבה תוכנית חדשה, שעדיין לא פורסמה ולא עלתה להצבעה, ככל הנראה משיקולים פוליטיים.  89% מהמערכות האקולוגיות בישראל בהידרדרות – זה בעצם מיליארדים של שקלים, תרבות וטבע ישראלי, פגיעות בחקלאות ובאיכות חיים של אזרחים, שאנחנו זורקות לפח בגלל  בשם הפוליטיקה והחוסר שינוי. הצעת החוק יושבת על השולחן של שרים להגנת הסביבה, אבל מחוסר פניות ותקציב, לא אושרה ולא יצאה לפועל.

2. איסור שימוש בעופרת בציד ספורטיבי

ציד ספורטיבי הוא גם ככה נושא שנוי במחלוקת, אך השימוש בתחמושת עופרת הופך אותו למפגע סביבתי ובריאותי חמור פי כמה. מדי שנה נורים בישראל עשרות, אם לא מאות, אלפי כדורי עופרת, שנותרים בשטח, מחלחלים למי התהום ומרעילים את שרשרת המזון – החל מעופות דורסים שנמצאים בסכנת הכחדה ואוכלים את פגרי החיות שניצודו ועד לחיות בר הניזונות מהקרקע ושותות ממאגרי המים שמזוהמים מחלחול העופרת. החיות הניצודות בציד ספורטיבי אסורות למאכל, ולכן נשארות מוטלות בשטח. התקנות בנושא כבר מונחות על שולחנה של השרה סילמן מתחילת הקדנציה, וכל מה שנדרש הוא אומץ פוליטי לעמוד מול לובי הציידים המצומצם ולחתום עליהן.

3. מניעת הקמה של עשרות תחנות כוח מזהמות

מפת האנרגיה של ישראל נמצאת בצומת דרכים קריטי. מצד אחד, הצהרות חגיגיות על מעבר לאנרגיות מתחדשות; מצד שני, מכרז רחב היקף שמאפשר לקבלנים פרטיים להקים עשרות תחנות כוח חדשות המבוססות על גז ודלקים מאובנים בכל רחבי הארץ. אישור התחנות הללו לא רק שיכבול את ישראל לעשורים של זיהום אוויר ותחלואה, אלא גם ירחיק אותנו מהיעדים הבינלאומיים להפחתת פליטות. התחלת תהליך שימנע מכרז עתידי, או לפחות יגביל את הקבלנים של המכרז הנוכחי לתקנות סביבתיות וחוק אוויר נקי, יכל לקרות כבר עכשיו.

4. עצירת בנייה של יישובים חדשים על שטחים פתוחים

לא, זאת לא סתם דעה שמאלנית. הקמת יישובים חדשים וחוות בודדים זה צעד שפוגע בשטחים הפתוחים ובטבע בלי הצדקה כלכלית או חברתית. אנחנו לא צריכות להרוס עוד שמורות טבע, אנחנו צריכות לשמור עליהן. הקמת יישובים מאפס, במיוחד ישובים זעירים ומרוחקים, גוזלת את השטחים הפתוחים המעטים שעוד נותרו לנו, פוגעת ברציפות האקולוגית, ומחלישה את הערים הקיימות שמשוועות להתחדשות עירונית וחיזוק תשתיות. היא דורשת תשתיות חדשות ויקרות (30% (!) מתקציב הכבישים בישראל מיועד להתנחלויות, כלומר 3% מתושבי המדינה), כשהתשתיות הקיימות לא מספיקות ליישובים הקיימים בתחומים רבים (למשל משק הפסולת).  

5. הקמת מתקני קצה ושירותי טיפול בפסולת

ישראל היא אחת המדינות המובילות ב-OECD בהטמנת פסולת – תואר מפוקפק שמשמעותו זיהום קרקע, פליטת גזי חממה מוגברים ובזבוז משאבים משווע. התוכנית האסטרטגית של המשרד להגנת הסביבה להקמת מתקני מיון, מחזור והשבת אנרגיה מפסולת ("מתקני קצה"), לצד משרפות שהן שיטה עדיפה על הטמנות, תקועה מזה שנים בגלל חסמים בירוקרטיים ומאבקי "נימבי" (Not In My Backyard) של רשויות מקומיות. אישור מסלול תכנוני מהיר (ותקצוב מתאים) בוועדות התכנון במושב הנוכחי, היה הסיכוי שלנו להפסיק לקבור את העתיד באדמה.

סיכום: חלון ההזדמנויות האחרון

מושב הקיץ של הכנסת מקבל לרוב אופי של "שוק פוליטי" ערב בחירות, שבו החלטות ארוכות טווח נדחקות הצידה לטובת הישגים מהירים לקלפי. אך המשבר הסביבתי והאקלימי לא עוצר בשביל בחירות. חמש ההחלטות הללו אינן דורשות רפורמות ענק או שינויי תקציב דרמטיים – הן דורשות רק חתימה, הרמת ידיים ואחריות ציבורית בסיסית.

הכנסת הזו הפקירה את כולנו. נותר רק לקוות שבכנסת הבאה המצב ישתפר.