המדינה אינה דואגת להגנה מטילים לתושבי הכפרים הלא מוכרים  – וכשהיא כן מציבה מיגונית, התושבים לא יכולים להגיע אליה! חותמים ודורשים הגנה אמיתית 

הקהילות הבדואיות בנגב סובלות כבר שנים מפערי מיגון עצומים ומפלים שמסכנים את חייהם. בכפרים הלא מוכרים, המצב חמור במיוחד. אין מקלטים ציבוריים או פרטיים, ובזמן אזעקות התושבים נאלצים להשתמש במחסה מאולתר משקי חול ויריעות פח שאינם מקנים מיגון אמיתי, או שאינם יכולים להתמגן בכלל.

בחלק מהמקרים, היישובים מוגדרים כ- ״שטח פתוח״ ולא זוכים להגנה של כיפת ברזל, כך שהם חשופים לגמרי לפגיעות ישירות ורסיסים.

הסיכון אינו תיאורטי, באוקטובר 2023 נהרגו שבעה אזרחים בדואים מירי טילים, בהם ארבעה נערים. פגיעת הראש האנושה שחוותה הילדה אמינה אל-חסוני מהכפר הבלתי מוכר אל-פורעה באפריל 2024 נודעה כסמל למחדל זה. 

נורה, אקטיביבסטית חברתית וסביבתית ומארגנת של מגמה ירוקה בכפר הלא מוכר רכמה, כלואה בתסריט האימה הזה בדיוק. מתחילת המבצע באיראן, היא הייתה צריכה לשים את המאבק הסביבתי בצד להילחם על החיים של המשפחה שלה. ל-1500 התושבים של רחמה, יש רק 4 מיגוניות. המקסימום שמיגונית יכולה להכיל? 40 איש

בימים הקרובים, המדינה מתכננת לנקוט צעד חשוב בטיפול במחדל, ולהציב כ-100 מיגוניות בכפרים הלא מוכרים. עם זאת, מספר המיגוניות נמוך מכדי לתת מענה אמיתי לעשרות אלפי תושבי הכפרים. יותר מכך, הובא לידיעתנו כי המיגוניות יוצבו במרכזים הקהילתיים של הכפר, שבפועל, נמצאים רחוק מאוד מבתי התושבים, ואין אפשרות ממשית להגיע למוקדים אלה בזמן ההתרעה. במקרים רבים, זמן ההגעה למרכזי השירותים עשוי להגיע לכ-20 דקות הליכה, דבר המייתר בפועל את השימוש במיגוניות בעת חירום. 

אנו דורשים – הציבו את המיגוניות במרחק של עד דקה וחצי הליכה מבתי התושבים! והציבו מספיק מיגניות כדי לתת מענה אמיתי למספר התושבים. 

על המדינה לא להסתפק במחווה סמלית – עליה למלא את חובתה כלפי האזרחים ולדאוג למיגון אמיתי, מספק ושבאמת ישמור על הקהילה בזמני חירום.