במקום להיות הסמן הימני למאבק הבינלאומי במשבר האקלים, הוועידה הפכה למיצג גרוטסקי ומביך המעיד על תהליכי העומק המסכנים את הטיפול בסוגיה הדחופה. ואולם, יש בישראל הזדמנות היסטורית לחזק את הכלכלה, החוסן הלאומי והשוויון החברתי דרך מדיניות כלכלית וסביבתית טובה יותר
מאת: תא אקלים – ת”א, 13.12.23
ועידת האקלים העולמית ה-28 (COP28), שמשכה אליה יותר מ-100 אלף נציגים מכל העולם, הסתיימה אתמול (שלישי) בקול ענות חלושה. באופן אבסורדי, גם הוועידה הבאה תתקיים אצל מעצמת נפט – אזרבייג’ן. כך, במקום להיות הסמן הימני למאבק הבינלאומי במשבר האקלים, הוועידה הפכה למיצג גרוטסקי ומביך המעיד על תהליכי העומק המסכנים את הטיפול בסוגיה הדחופה.
זה מתחיל מהראש. נשיא הוועידה, שהתקיימה בדובאי, הוא לא אחר מאשר שר התעשייה ומנכ”ל חברת הנפט של איחוד האמירויות, סולטן אחמד אל-ג’אבר. כך, לא רק שלא פעל לקידום החברה והמדינה בתחום האקלימי, אלא שגם צוטט בגרדיאן אומר “אין מדע שקובע שגמילה מדלקים פוסיליים הכרחית להגבלת ההתחממות הגלובלית ל-1.5 מעלות”, אמירה שסותרת לחלוטין את מסקנות דו”ח הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC).
זה נמשך עם נתון מדאיג על כמות הלוביסטים המייצגים את חברות הדלק, הגז והנפט שהגיעו לוועידה. משלחת זו הייתה השנייה בגודלה מבין כל המשלחות, עובדה המעידה על ההשפעה העצומה של ענקיות הנפט על הנעשה בחדרים שבהם מתקבלות ההחלטות.
אם לא די בכך, בטיוטת מסמך המסקנות והסיכום של הוועידה שפורסמה שלשום לא היתה כל התחייבות להפסקת השימוש בדלקים פוסיליים. במקום זאת, נעשה שימוש נרחב במונחים מעורפלים, שאינם מחייבים את המדינות לפעול ברצינות ומעודדים פסיביות וגרינוושינג, שלא נאמר נקיטת צעדים הסותרים את מטרות המאבק.
ואולם בין שלל הביקורות, ישנן כמה התפתחויות חיוביות הראויות לציון. כך למשל, כ-118 מדינות, ובהן ארה”ב, ברזיל והאיחוד האירופי, התחייבו לשלש את יכולת ייצור האנרגיה המתחדשת בשטחיהן.
הישג נוסף הוא ההסכמה בין מדינות מפותחות כמו ארה”ב, האיחוד האירופי, איחוד האמירויות ויפן על גיוס כספים לקרן נזקים שתעזור למדינות העניות והפגיעות ביותר בעולם להתמודד עם ההשלכות הבלתי נמנעות של משבר האקלים. זאת לאחר מאבק ארוך שנים לייסוד ומימוש הקרן, שהוצעה לראשונה כבר בשנת 1991. בנוסף, יצאה לאור “הצהרת איחוד האמירויות על מערכות המזון”, עליה חתמו מדינות שיחד אחראיות על כ-75% מסך פליטות גזי החממה הנובעות מייצור מזון. אחד הסעיפים המרכזיים בהצהרה הוא התחייבות המדינות החתומות להפחית פליטות מייצור מזון.
הזדמנות ישראלית
לצד כישלון ההנהגה הבינלאומית, ישנם אפיקי פעולה רבים בישראל שיכולים להבטיח לנו עתיד בטוח יותר ואף לחזק את הכלכלה, החוסן הלאומי והשוויון החברתי.
ראשית, צמצום וסיום השימוש בפחם ומעבר למשק אנרגיה ישראלי מבוסס אנרגיות מתחדשות. תחנות כוח הן יעדים אסטרטגיים שניתן להזיק להם בנקל, מה שיכול להוביל למחסור חמור בחשמל ולפגיעה נרחבת באוכלוסיה. פחם גם יוצר מפגע זיהום אוויר ופוגע בבריאות התושבים. כמו כן, בניגוד למערכת ריכוזית המבוססת על תחנות כוח, מערכת מבוזרת המבוססת על אנרגיה סולארית תתרום לחוסן האנרגטי של מדינת ישראל, משום שפגיעה מקומית בתשתיות תהיה נקודתית יותר וקלה יותר לתיקון.
שנית, שיפור התחבורה הציבורית. הדבר יפחית זיהום אוויר ושימוש בדלקים, יפחית את העומסים בכבישים ויצמצם פערים חברתיים וכלכליים. נקודה נוספת היא תמיכה בחקלאות ובגידול מקומי של מזון מן הצומח, בישראל כולה בכלל ובאזורים שנפגעו מהמלחמה בפרט. ייצור מזון מקומי משמעותו הפחתת פליטות גזי חממה וקידום תזונה בת קיימא. חקלאות זו עדיפה הן מבחינת בריאות הציבור והן מבחינת שמירת הטבע והגנה מפני נזקי משבר האקלים. השקעה זו תשתלם לישראל בטווח הקצר והארוך כאחד.
יעדים אלו נראים רחוקים, אבל בהחלט ברי ביצוע בסיטואציה הפוליטית הנוכחית. כך, הממשלה צפויה להשקיע מיליארדי שקלים בשיקום הנגב המערבי, לצד כספים ייעודיים מארגונים בינלאומיים ומדינות האיחוד וארה”ב. זוהי הזדמנות היסטורית לשלב מדיניות סביבתית עם תועלות כלכליות וחברתיות עבור תושבי ישראל כולה.
הזדמנות נוספת היא תקציב 2024. התקציב הבא יצטרך לכלול כספים המקדמים מנועי צמיחה, ובכלל זה הפחתת פליטות גזי חממה והסתגלות לתופעות הנובעות משינויי האקלים, כדוגמת גלי חום שכבר מורגשים היטב פה בארץ.
זאת ועוד, חוק האקלים, שעבר בקריאה ראשונה, חייב לעבור מקצה שיפורים ולכלול יעדים שאפתניים להפחתת פליטות גזי חממה לקראת איפוסן המוחלט ב-2050 כפי שכבר התחייבה ישראל. החוק צריך לכלול רגולציה סביבתית על התעשייה ללא מנגנון עוקף, וכן לאפשר ייצור מקומי תוך הקטנת היבוא, הוצאת היתרי בנייה לבנייה ירוקה וייצור חשמל סולארי.
לסיכום, כינוס ה-COP28 במדינה בעלת אינטרס ברור כשמש להמשיך את השימוש הנרחב בדלקים מאובנים, כמו גם הישגיה המועטים של הוועדה ביחס לוועדות קודמות, הוא המחשה לפוליטיזציה ההולכת וגדלה של משבר האקלים והתחזקות מגמת הגרינוושינג. הישועה האקלימית כנראה לא תבוא מההנהגה, אלא מהיוזמות הפרטיות של אלו שמבינים שלפעול עכשיו הוא צורך השעה.
הדבר נכון ויפה גם לישראל. אולי לא נציל את העולם, אבל בהחלט נוכל להציל את המדינה: תחבורה ציבורית יעילה, בנייה בת קיימא והפחתת זיהום האוויר והתחלואה – יעדים אלו ואחרים הם צעדים חשובים לעבר עתיד טוב יותר לכולנו. אנחנו בצומת קריטי בדברי הימים של ישראל – אסור לנו לפספס את ההזדמנות הזו.
טור הדעה נכתב על ידי תא אקלים של מגמה ירוקה בת”א, להצטרפות.
פורסם בשיחה מקומית.
